בש"פ 3536/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), בתשעים ימים נוספים, החל מיום 16.5.2010, או עד למתן פסק-דין בת.פ.ח 1054/09 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המייחס לו את העבירות הבאות: אינוס תוך חבלה גופנית ותוך התעללות, ניסיון אינוס תוך גרימת חבלה גופנית ותוך התעללות, הדחה בעדות, איומים, כליאת שווא, היזק בזדון וגניבה. מכתב האישום עולה כי המשיב פגש את המתלוננת ולאחר שיחת הכרות החליטו לנסוע יחדיו לבית המתלוננת שבחולון. לאחר שנותרו בבגדיהם התחתונים ובעקבות דין ודברים ביניהם החל המשיב לתקוף את המתלוננת במכות אגרוף. לאחר מכן קשר המשיב את המתלוננת באמצעות רצועת בד והמשיך להכותה. בהיותה קשורה החדיר חלק מאיבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת וכן איים עליה כי ישרוף אותה. לאחר מכן יצא המשיב מחדר השינה. המתלוננת שסברה כי המשיב יצא מביתה שחררה עצמה מהקשירה. כאשר הבחינה כי המשיב עדיין בדירתה הוציאה סכין מטבח כדי להגן על עצמה. המשיב תפס את המתלוננת, הפיל את הסכין שהיה בידה והכה את המתלוננת בחזקה בפניה ובבטנה עד שהתעלפה. לאחר מכן כבל בחוזקה את ידיה ורגליה, העלה אותה בחזרה למיטה וניסה להחדיר את איבר מינו פעם נוספת. מאוחר יותר ניסה המשיב להניע את המתלוננת כי לא תתלונן כנגדו במשטרה, ואיים כי יפגע בחייה אם תעשה כן. לאחר כל זאת עזב המשיב את הדירה תוך שהוא נוטל את המפתחות לדירה וכמה מאות שקלים מארנקה של המתלוננת.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. במהלך הדיון בבקשה הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן וכן תסקיר משלים, בגדרם הומלץ, בין השאר, על שחרורו לחלופת מעצר בביתו, בפיקוחן של אימו ואשתו. לאחר הגשת התסקיר, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. במסגרת החלטתו קבע בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה, וכי מסוכנותו של המשיב גבוהה. כמו כן, נקבע כי לא יהיה ניתן לאיין את מסוכנות המשיב באמצעות החלופות שהוצעו עקב המורכבות הפנים משפחתית.

4.

לאחר שחלפו תשעה חודשים והמשפט טרם הגיע לסיומו הגישה המדינה בקשה זו להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. המבקשת טוענת כי העבירות המיוחסות למשיב מלמדות על מסוכנותו לציבור הנשים בכלל ולמתלוננת בפרט. עוד טוענת היא כי יש באיומים שהופנו למתלוננת כדי לבסס חשש מובנה להימלטות מן הדין נוכח העונש הצפוי לו אם יורשע.

5.

בא-כוח המשיב טען כי למשיב אין עבר פלילי, וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק. כמו כן, הדגיש הוא כי שירות המבחן בדק את נסיבותיו ולא שלל שליחתו לחלופת מעצר. עוד נטען כי אשת המשיב מוכנה לפקח עליו, ולכן לדידו יש לבדוק אפשרות לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר וניתן לקבוע ערבויות מתאימות. לבסוף טען בא-כוח המשיב כי אין חשש שהמשיב יפגע במתלוננת, שכן תקיפתה הייתה אקראית והוא אינו נמצא בקשר עימה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ושקלתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה. המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים ביותר. הם כוללים את אינוסה של המתלוננת תוך גילויי אלימות קשים ומשפילים. אין מחלוקת בין הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו, והמחלוקת נוגעת לעניין שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. אכן, הכלל הוא כי גם בהתקיים תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר אין לעצור משיב אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את החשש לשלום הציבור בדרך של שחרור בערובה ובקביעת תנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של המשיב פחותה. על בית המשפט לבחון כל משיב על נסיבותיו האישיות ונסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו (ראו : בש"פ 5426/05

טייכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.6.2005)). לדברים אלו יש להוסיף את עובדת היותו של המשיב נתון במעצר במשך תקופה ארוכה. לעניין זה יש להדגיש כי ככל שמתארכת תקופת המעצר כך גובר משקלה של זכות המשיב שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף 61 לחוק (ראו למשל : בש"פ 9944/02

מדינת ישראל נ' דאעס (טרם פורסמה, 1.1.03); בש"פ 5118/03

מדינת ישראל נ' אברוטין (טרם פורסמה, 23.6.03)). יחד עם זאת, גם בעניין זה על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, כאשר אל מול השיקול של חלוף הזמן עומד לעיתים האינטרס הציבורי בהמשך מעצרו של משיב חרף התמשכות הליכים המתנהלים נגדו בשל מסוכנותו או לאור החשש כי שחרורו יוביל לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מן הדין, כאמור בסעיף 21 לחוק (ראו למשל: בש"פ 7648/04

מדינת ישראל נ' אבו-גאנם (טרם פורסמה, 25.8.04)).

לאור האמור לעיל שקלתי את טענות בא-כוח המשיב ובפרט את העובדה שהמשיב נעדר עבר פלילי וניהל על-פי הנטען אורח חיים נורמטיבי. כמו כן, לא העלמתי מכך שהמשפט עודנו מצוי בעצומו של שלב ההוכחות בתיק. ואולם, לאור חומרת המעשים המיוחסים למשיב והאופן הקשה בו לכאורה החל לפתע לתקוף את המתלוננת, איני סבורה כי יש לשחררו לחלופת מעצר. על מסוכנות זו גם עמד שירות המבחן בתסקיר שהוכן בעניינו של המשיב, במסגרתו נקבע כי קיים רמת סיכון להישנות המעשים בשל האפשרות לחזרה על התנהגותו בעתיד. עוד יש להדגיש לעניין זה כי המשיב איים, כך על פי הנטען, על המתלוננת פן תתלונן למשטרה על העבירות שביצע בה, יש גם בהתנהגות זו כדי לחזק את מסקנתי. באשר למשפט המתנהל, יתכן ובעבר היו עיכובים, אך נראה כי הדחיות נגרמו לבקשתו של בא-כוח המשיב. כעת נראה שהסתיימה הבאת הראיות מטעם התביעה ובקרוב ישמעו עדי ההגנה. אדגיש, עם זאת, כי יש להביא לסיומו המהיר של המשפט, אשר על פניו מורכבותו אינה נראית כמצדיקה את התמשכותו לפרק זמן כה ממושך.

7.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להתקבל. מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים, החל מיום 16.5.2010, או עד למתן פסק-דין בת.פ.ח 1054/09 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.