בש"פ 5118/03 מדינת ישראל נ. יורי אברוטין

בחודש יוני 2003 עתרה המבקשת להארכת מעצרם של המשיבים מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בהחלטתי מיום כ"ג בסיון תשס"ג (23.6.2003), הבעתי את הדעה כי מסכת העובדות המיוחסת למשיבים הינה חמורה ביותר, והיא נמנית על אותם מקרים חריגים להם נועד סעיף 62 לחוק לתת מענה. אולם, גם הוספתי כי נראה שאותה בקשת מעצר עתידה להיות חוליה ראשונה בשורה של בקשות נוספות מסוגה, הואיל ועד לסיום שמיעתו של התיק יידרשו ימי דיון לא מעטים, אותם התקשה בית המשפט המחוזי להציע עקב העומס המוטל עליו.

בעקבות אותה החלטה פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי ועתרה לקביעתם של מועדי דיון נוספים, אך בית המשפט התקשה לעשות זאת. עתה עותרת המבקשת לשוב ולעיין בהחלטתי הקודמת בסוגיית מעצרם של המשיבים, הואיל ולהשקפתה חל שינוי בנסיבות הנובע מכך שהיא ויתרה על העדתם של 19 עדים. היא הוסיפה וטענה, כי במצב זה נותרו לה 6 עדים בלבד, אותם תוכל להשמיע בישיבה אשר הוקדמה ליום 8.10.2003, ואז יוכלו המשיבים להתחיל בפרשת הגנתם.

אין ספק כי ויתור המבקשת על מספר עדים כה רב, עשוי להחיש את סיומם של ההליכים. אולם חוששני כי גם במצב זה עתיד משפטם של המשיבים להימשך הרבה מעבר למועד אותו קצב המחוקק בסעיף 61 לחוק, הואיל ועובדת יסוד אחת לא השתנתה, היינו, שבית המשפט המחוזי לא יכול היה לקבוע מועדים נוספים לשמיעת משפטם של המשיבים. מכאן, שגם לאחר שהמבקשת תסיים את השמעת עדיה, יידרשו ימי דיון לא מעטים לשמיעת פרשת ההגנה, ועל כן ברור כבר עתה שהמבקשת תאלץ לשוב ולעתור, ולהערכתי יותר מפעם אחת, להמשך מעצרם של המשיבים. זו תוצאה המחטיאה את כוונת המחוקק אשר קבע כי תשעה חודשים הם הזמן הראוי לסיומם של ההליכים הפליליים נגד נאשם הנתון במעצר, ומשברור שאת הכוונה הזו לא ניתן להגשים בתיק הנוכחי במסגרת הארכת המעצר המבוקשת, לא נותר לי אלא לקבוע כי לא הוכחה עילה אשר תצדיק שינוי מהחלטתי הקודמת.

הבקשה נדחית.