בש"פ 627/05 מדינת ישראל נ. יהונתן אלזם

(לעניין המשיב 2)

א.(1) זו בקשת המדינה להארכת מעצר שניה לתשעים יום, לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

(2) כנגד המשיב 2 הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום בעברת רצח וקשר לפשע. בנפרד הוגש כתב אישום, באותה פרשה, בעניין משיב 1. על פי הנטען בכתבי האישום, בתמצית, קשרו המשיבים קשר לרציחתו של חנניה אוחנה המנוח. לשם כך גנב המשיב 2, או אדם מטעמו רכב, והמשיב 1 גנב מתוך רכב בחניונו של אוחנה שלט-רחוק לפתיחת השער החשמלי של החניון. בפעם הראשונה בה ארבו המשיבים לאוחנה ברכב הגנוב על מנת להרגו, ויתרו על כך כיוון שנלווה אליו אדם נוסף. למחרת, שבו המשיבים והמתינו לאוחנה, ואז נלוותה אליו אשתו. המשיבים יצאו מהרכב והמשיב 2 ירה באוחנה - כנטען - מספר פעמים, בפני אשתו, בעוד המשיב 1 מצית את הרכב הגנוב על מנת לטשטש את עקבותיהם של המשיבים. כעבור זמן קצר נפטר אוחנה כתוצאה מהירי.

ב.עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות למעצר המשיבים עד תום ההליכים. לעניין המשיב 2, נענה בית המשפט (השופטת נ' אהד) לבקשה בהסכמת בא כוחו של המשיב 2, ביום 7.9.04. כאן המקום לציין, כי המשיב 1 אמור לשמש כעד תביעה במשפטו של המשיב 2, ומכאן תחולתה של הלכת קינזי, על המשתמע. התיקים נשמעים בפני הרכבים שונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ג.ביום 8.11.04 קיבלה השופטת נאור את בקשת המדינה לעצור את המשיב 2 ב- 90 ימים נוספים, שראשיתם ביום 29.10.04. בהחלטתה הזכירה השופטת נאור את הבעייתיות הקיימת בהלכת קינזי, המחייבת בענייננו את סיום משפטו של המשיב 1 קודם שיסתיים משפטו של המשיב 2, ואף אינה מאפשרת את שמיעתן של עדויות נוספות במשפטו של המשיב 2, הקשורות לעדותו של המשיב 1. עם זאת נקבע כי בשל מסוכנותו הרבה של המשיב 2, המעוגנת הן במעשים המיוחסים לו בכתב אישום נשוא בקשה זו, והן בהרשעות קודמות, יש להאריך את מעצרו. השופטת נאור ציינה בהחלטתה, כי על התביעה להביא מספר עדים מספיק בכל יום דיונים ועל בית המשפט המחוזי להקצות מספר מספיק של ימי דיונים, על מנת שעד לסיום משפטו של המשיב 1, יעידו כל העדים במשפטו של המשיב 2, למעט המשיב 1 והעדים הקשורים אליו בהכרח.

ד.לעניין המשיב 2 מעריכה המדינה כי עד לסיום משפטו של המשיב 1 תסיים התביעה את העדת כל עדי התביעה, למעט המשיב והעדים הקשורים אליו, ולאחר מכן יידרשו כ- 10 ישיבות עד לסיום פרשת התביעה. נקבעו לפי שעה ארבע ישיבות לתקופת ההארכה המבוקשת, שמועדיהן בין 16.2.05 ל-1.3.05. נטען עוד, כי מסוכנותו הרבה והחשש להימלטותו מצדיקים הארכת המעצר.

ה.(1) בפני טען עורך הדין שרמן, בא כוח המשיב 2, כי יעשה אשר יעשה, יוארך המעצר - והדבר פגום, שהרי מאז ההארכה הקודמת לא נשמע ולוא גם עד אחד, אף שבהחלטת כב' השופטת נאור נקבע כי יישמעו העדים שאינם קשורים להלכת קינזי . העומס העצום בבית המשפט המחוזי גרם לכך שהדבר לא קוים, בשל דחיפות רבה יותר של תיקים אחרים; ישיבה יחידה שנקבעה לא קוימה בגלל שינוי בגירסתם של עדים שהיה צורך להידרש אליו בטרם יעידו. משפטו של המשיב 1 שבשלו ממתינים מכוח הלכת קינזי אין ידוע מתי יסתיים. לפיכך טען בא כוח המשיב 2, כי נקודת האיזון צריך שתיטה לטובת שולחו, והיו דברים

מעולם בבתי המשפט.

(2) עוד הוסיף מר שרמן, כי לגבי שולחו (בניגוד למשיב 1) יש ראיות נסיבתיות בלבד. המשיב 2 נכה, ומאושפז - לאחר הליכים שונים - במר"ש (המרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר) וממתין לניתוח, ולכן אין חשש מסוכנות; ניתן להסתפק במעצר בית מלא, וכך גם יוכל לקבל טיפול רפואי טוב יותר. בא כוח המדינה ציין, כי המועדים שנקבעו להמשך נופלים בתוך תשעים הימים של ההארכה המבוקשת.

ו.לאחר הדיון הועברו לעיוני על ידי בא כוח משיב 2 מסמכים רפואיים, שמתוכם עולה בבירור כי למשיב זה בעיות רפואיות לא פשוטות הנובעות מפציעה, ושטופלו בהליכים בפני כב' השופט כבוב. כן עיינתי בהרשעותיו הקודמות שהעבירה התביעה, ושאינן מה בכך; הן משתרעות על פני קרוב לעשור, ועניינן עבירות פריצה, הפרעה לשוטר ותקיפת שוטר, בריחה ממעצר, איומים, החזקת סכין למטרה לא כשרה והחזקת סמים. אמנם, אף אחת מן העבירות לא קרבה לדרגה הגבוהה והנוראה של רצח כמקרה דנן.

ז.המסוכנות בענייננו ברורה ואי אפשר לחלוק עליה; היא באה מכוח חזקה סטטוטורית הבנויה על ניסיון החיים; מי שכנגדו ראיות לכאורה בדבר רצח בכוונה תחילה, ולענייננו תוך תכנון ונחישות, וכשמצטרף לכך רקעו, הוא אדם מסוכן אף במצבו הרפואי. אין בידי המשיב 2 להרים לאמיתו את הנטל של העדר מסוכנות. החשש להימלטות מאימת הדין מצטרף לכך ואינו פשוט כל עיקר, ואסתפק בכך אף אם לא מיצינו את העילות.

(1) השאלה האמיתית היחידה שלפנינו עניינה הקצב שבו מתנהל התיק בבית המשפט המחוזי. אין חולק כי בית המשפט עמוס לעייפה. ואולם התוצאה היא כי מטרתו של המחוקק מסוכלת והחריג בסעיף 62 נהפך אם לא לכלל, מכל מקום לא ליוצא מן הכלל, זאת, מבלי שהזכרנו את הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, שעניינה הכלל של שמיעת ראיות מיום ליום.

וכבר ציין בית משפט זה (בש"פ 5118/03 מדינת ישראל נ' אברוטין וקריספי

(לא פורסם) (השופט לוי) כי עקב העומס "גבר בשנים האמורות והתעצם זרם הבקשות שמגישה המדינה להארכת מעצרם של נאשמים מכוח סעיף 62". כבר נפסק לא אחת, כי נקודת האיזון משתנה עם חלוף הזמן, ואכן בתיקים שונים שוחררו אנשים לחלופת מעצר מטעם זה בלבד, לרבות בעבירת הרצח (ראו, למשל, בש"פ 697/02

מדינת ישראל נ' ישייב ולוי (לא פורסם) (השופט מצא). אלא שהיד רועדת לשחרר ממעצר עד תום ההליכים אדם שיש מסוכנות גבוהה לגביו, אלא כמפלט אחרון אם כל עיקר, ולעתים מתקיים "אוי לי מיוצרי, אני לי מיצרי" (בבלי ברכות ס"א ע"ב).

(2) בנסיבות, איני רואה מנוס מהארכת המעצר ל-60 יום. במהלך תקופה זו בידי המדינה לשקול לפנות לבית המשפט המחוזי במשאלה להוסיף, בתוך אפשרויות יומנו, מועדי דיון כדי לקדם ולסיים ככל הניתן את שמיעת העדים שאינם כרוכים בהלכת קינזי , ואולי תסייע לכך החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הזוטא בתיקו של משיב 1, העומדת להינתן ב-20.2.05. בהמשך תשקול המדינה את הנסיבות, ואם תתבקש הארכה נוספת, יחליט בית המשפט על פי החומר שלפניו לעת ההיא.