בש"פ 2511/05 מדינת ישראל נ. תאבת גרה

1.בפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ). להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים החל מיום 17.3.05, עד תום ההליכים נגדו או עד למתן פסק-הדין.

2.כתב האישום מייחס למשיב עבירת רצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.11.05, בשוק הסיטונאי בתל-אביב, דקר המשיב את המנוח בסכין באורך של 7.5 ס"מ ארבע פעמים בחזהו בעקבות ויכוח שהתנהל ביניהם. מיד לאחר הדקירות שטף המשיב את הסכין, השליך אותה ונמלט מן השוק לתחומי הרשות הפלסטינית. ביום 10.6.04 הסגיר המשיב את עצמו למשטרה. יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) הורה על שחרור המשיב מהמעצר. זאת, למרות שקבע כי בתיק ראיות מספיקות לכאורה להוכחת האישומים וכי קיימת חזקת מסוכנות. בית המשפט התרשם כי יש לראות מקרה זה כחריג בשל העדר תכנון המעשה, בשל אופיו של המשיב, בשל העובדה שמדובר בדקירה אחת שנבעה ממערכת יחסים עכורה, ובשל כך שהקרבן התגרה בנאשם המשתייך לאוכלוסיה ש"הכבוד" הוא ערך חשוב ביותר מבחינתה.

בית משפט זה (כב' השופט י' עדיאל) קיבל את ערר המדינה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים, בציינו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת עבירת הרצח וכי מסוכנותו של המשיב ניכרת וקיים חשש להימלטות מן הדין ולשיבוש הליכי משפט.

3.בתקופת מעצרו של המשיב התקיימו עד כה שתי ישיבות הוכחות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במהלכן העידו שמונה עדי תביעה. המשך המשפט נקבע למועדים 7.4.05 ו-4.5.05 ולהערכת בא-כוח המדינה ניתן יהיה לסיים את פרשות התביעה וההגנה במסגרת מועדים אלה. המדינה מבקשת את המשך מעצרו של המשיב בהדגישה את מסוכנותו ואת החשש האמיתי שאם ישוחרר ממעצרו ימלט מאימת הדין.

4.בא כוח המשיב, עורך-דין מרוז, מבקש לדחות הבקשה ולשחרר המשיב ממעצרו תוך שהוא מסכים למעצר בית מוחלט. בטיעונו בפני חזר והדגיש את חזקת החפות של מרשו, שטרם הופרכה, וציין שגם אם יוארך המעצר כמבוקש הדיון לא יוכל להסתיים תוך פרק זמן זה, כיוון שנותרו 19 עדים נוספים ולאחריהם תתנהל פרשת ההגנה ויוגשו סיכומי הצדדים ולכן ברי כי תידרש הארכה נוספת של תקופת המעצר, כאשר לא נקבעו מועדים נוספים למעט המועדים שהוזכרו. עורך-דין מרוז מפנה לפסיקת בית משפט זה לפיה אסור שהשימוש בסעיף 62 לחוק ייעשה כעניין שבשגרה. ככל שמתארך המעצר גובר משקלה של זכות המשיב להתהלך חופשי וככל שצפויות בקשות מעצר נוספות ראוי להקדים את החלטת השחרור.

5.אכן, יש להתייחס בכובד ראש להוראות החוק המחייבות ניהול הליכים באופן אינטנסיבי נגד נאשם הנתון במעצר ואשר אמורות להביא לסיומם בהכרעת דין תום תקופה של תשעה חודשים. שלוש הן הוראות החוק הרלבנטיות לעניין: האחת, הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המחייב רציפות המשפט עד גמירא זולת אם ראה בית המשפט מטעמים שירשמו כי אין כל אפשרות לנהוג כך; השניה , הוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996, המורה אותנו כי אם משפטו של נאשם הנתון במעצר לא נגמר בהכרעת דין תוך תשעה חודשים מיום מעצרו "ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה"; השלישית , הוראת סעיף 62 לחוק, המאפשר לבית המשפט לצוות על הארכת מעצר או על מעצר מחדש לתקופה שלא תעלה על 90 ימים ולחזור ולצוות כך מעת לעת.

במוקד הוראות אלה עומדת זכותו הבסיסית של הנאשם לכבוד ולחירות, המתבטאת ברצון המחוקק כי זכותו זו לא תישלל ממנו על-ידי מעצר לתקופה ארוכה וכי תקופת מעצרו תוגבל כל עוד עומדת לו חזקת החפות ומשפטו לא הוכרע. לאלה מצטרפת זכותו של הנאשם להליך ראוי ויעיל באופן שימנע ממנו שיהוי בדין שהוא בבחינת עינוי דין. האינטרס הוא בראש ובראשונה של הנאשם לברור דינו באופן יעיל והוגן במסגרת תקופת המעצר. זהו גם האינטרס של מערכות האכיפה, כמו גם של בית המשפט. עם זאת המחוקק מניח מצבים בהם לא מתאפשר לסיים את ניהול ההליך בפרק זמן של תשעה חודשים. הנאשמים המוחזקים במעצר עד תום ההליכים הם אלה החשודים בביצוע העבירות החמורות יותר ומטבע הדברים משפטם אינו יכול, ברוב המקרים, להסתיים בזמן שהוקצב בחוק (ראו: דברי ההסבר, הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (תיקון) (תיקון), התשנ"ח-1997, ה"ח 2668).

על בית המשפט מוטל איפוא התפקיד הרגיש של שקלול אינטרס הנאשם. האינטרס שבפרישת התשתית הראייתית בפני בית המשפט, תוך ניהול המשפט באופן הוגן ויעיל ואינטרס הציבור בהיבט הכולל - מחד להבטיח זיכוי חפים מפשע ומאידך להביא עבריינים למשפט ולהבטיח את הציבור מפני המסוכנים שבהם, הן בשלב ניהול המשפט והן בתקופה שלאחר מכן אם אכן הורשעו בדין (ראו בש"פ 8793/04 מדינת ישראל נ' קקון , (לא פורסם, ניתן ביום 20.10.04)).

בחינת כל אחד מהשיקולים תעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו ואין המקרה האחד זהה לשני. בראשונה ניתן דעתנו לזכויותיו של הנאשם, לנסיבות המקרה, לחומרת העבירה ולמסוכנותו של הנאשם ונבחן האם קיים חשש להימלטות מאימת הדין או חשש לשיבוש הליכי משפט ולבסוף נבחן האם נעשה די להחשת המשפט ומה הסיכוי לסיימו בזמן הקרוב.

כל אלה שיקולים רלבנטיים הם בכל מקרה ומקרה, כמו גם בענייננו. אכן נתתי דעתי לטענות הצדדים, התלבטתי בשאלה הקשה שהונחה בפני, עיינתי בפסיקת בית משפט זה אליה הפנה הסניגור המלומד ובמיוחד בבש"פ 5118/03 מדינת ישראל נ' אברוטין ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 23.6.03).

6.בענייננו, תשעת חודשי המעצר אכן לא מוצו ונשמעו עדים רק במהלך שני ימי דיונים. עתה קבועים שני ימי דיונים נוספים לזמן הקרוב, ליום 7.4.05 וליום 4.5.05 ועל-פי הערכת הפרקליטות נראה שבמהלך שתי ישיבות אלה ניתן יהיה לסיים את פרשת התביעה. אכן שמיעת התיק נמצאת בשלבי סיום. במידה וידרשו מועדים נוספים על מנת להביא את בירור התיק לסיומו, כטענת הסניגור, נכון יהיה אם המדינה תפנה לבית המשפט מבעוד מועד על מנת לבקשו לקבוע מועד או שניים נוספים וקרובים כדי להבטיח את סיום ניהול התיק במסגרת הזמן של 90 הימים הנוספים ולא מעבר לכך. במידה והדבר לא יסתייע יהא מקום לפנייתו של הסניגור לבית המשפט לעיון חוזר בהחלטתו. ראוי איפוא שהערכאה הדיונית תעשה כל שביכולתה להביא לסיום ההליך במועד שנקבע.

7.הסניגור הדגיש מאוד בטיעונו כי לא ניתן ללמוד מנסיבות המקרה על מסוכנותו של המשיב, באשר מדובר בנסיבות מיוחדות, במיוחד כאשר הקרבן התנכל למשיב והוא מתוך רצון להגן על כבודו דקר אותו וגרם למותו.

בית משפט זה (השופט י' עדיאל) קבע את מסוכנותו של המשיב ואיני רואה לשנות מקביעותיו. המעשה הוא חמור, כאשר המשיב מצא על פי הנטען להשיב למנוח בדקירת סכין באורך 7.5 ס"מ בחזהו, ובכך הביא למותו המיידי. קיים חשש סביר לכך שהמשיב יבקש להימלט מאימת הדין, במיוחד בהתחשב בכך שלאחר האירוע נמלט לתקופה של 7 חודשים לרשות הפלסטינית והסגיר עצמו, לטענת המדינה, מפאת העדר אמצעים כלכליים.

במערך השיקולים הכולל, כפי שפורט, שחרורו צופן סיכון, ועל כן ראוי להשלים ניהול המשפט תוך תקופה קצרה ומהירה. מסוכנותו של המשיב והחשש להימלטותו, ועל אף שמאז תחילת המשפט לא נקבעו מועדי דיונים במידה שהיה בה להביא לסיומו של המשפט בטווח זמן של תשעה חודשים, מובילים לידי כך שאין מנוס מלהורות על השארת המשיב במעצר לתקופה נוספת לצורך סיום ההליך המשפטי.

אני מקבלת איפוא את בקשת המדינה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב כמבוקש. מעצרו יוארך ב-90 יום נוספים החל מיום 17.3.05 או עד למתן פסק-דין בעניינו הכל לפי המוקדם.