בש"פ 3579-24 בש"פ 3579-24

1.לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' מיכלס) ב-מ"ת 13731-01-23 מיום 18.4.2024, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים וכן על חילוט ערבויות המפקחים.

2.בתמצית יתואר כי נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות סמים. בד בבד, בית המשפט המחוזי נעתר באופן חלקי לבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, והורה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני בבית הוריו בפיקוח לסירוגין של ההורים ושל שכנתם לצד הטלת ערבויות כספיות. ערר אשר הגישה המשיבה על החלטה זו, נדחה בהחלטתי מיום 21.4.2023 (בש"פ 3103/23).

ביום 2.11.2023, בית המשפט המחוזי הרשיע את העורר במיוחס לו לפי כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון. במועד זה, הוסר הפיקוח האלקטרוני ונקבע כי העורר ישהה במעצר בית מלא, על יסוד הסכמת הצדדים. ביום 25.3.2024, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, מאחר שלטענתה העורר הפר את תנאי השחרור ב-3 הזדמנויות שונות.

ביני וביני, ביום 19.3.2024 העורר נעצר לצרכי חקירה בגין כתב אישום נוסף המייחס לו עבירת איומים שביצע כלפי שוטרת (להלן: כתב האישום החדש).

3.בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מושא הערר שלפניי, כי העורר הפר לכאורה את תנאי השחרור – שלוש פעמים – עת שהה מחוץ לכתובת מעצר הבית ללא היתר וללא פיקוח. בהחלטה פורט, בין היתר, כי בהפרה הראשונה, נערכה ביקורת מעצר בית על-ידי שוטר אשר סרק באופן מקיף את כל חדרי הבית, מבלי שאיתר את העורר. בעוד שלגרסת העורר ובני משפחתו, הוא שהה בבית וישן בחדר אחר בו לא נערך חיפוש; בהפרה השנייה העורר לא אותר בביתו, לא הצליח לספק הסבר להיעדרותו הממושכת וכן סתר את עצמו ואת דברי אמו בהקשר זה; למחרת היום, בהפרה השלישית, העורר לא אותר בביתו, וטענתו כי פינה את עצמו ל"טרם" באותו היום – לא גובתה במסמך רפואי או בהסבר לגבי הבעיה הרפואית ממנה טען כי סבל.

עוד צוין, כי הרשעת העורר בעבירות סמים חמורות, על סמך הודאתו, משליכה באופן ישיר על חומרת הפרות תנאי השחרור. בפרט נקבע כי נסיבות עבירות הסמים מקימות עילת מעצר של מסוכנות. בהינתן האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי "בהתחשב בצבר ההפרות, בהכחשות המשיב [העורר – י' א'] את מעשיו, בסתירות הפנימיות שבגרסתו כמו גם בסתירות שבין גרסתו לגרסאות הוריו, וכן לנוכח דבריו מהם ניתן ללמוד כי אינו מכבד את תנאי השחרור ככלל, הרי שלא ניתן ליתן בו אמון מינימלי, ובוודאי שלא ניתן לטעון כי הוא ראוי ל'הזדמנות נוספת'. הטעם לכך הוא שההתנהלות המתוארת אינה מאפשרת להסתפק בהחמרת התנאים המגבילים, למשל בדרך של מעצר בפיקוח אלקטרוני". בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי מסקנתו שלפיה העורר אינו ירא מהחוק ומאוכפי החוק, נלמדת גם מכתב האישום החדש שהוגש נגדו אשר מבהיר כי העורר אינו בוחל לבצע לכאורה עבירות מתוך ביתו, בעודו נתון בתנאי שחרור מגבילים.

4.יתרה מזו, בהחלטה נקבע כי ניכר משלושת ההפרות שהורי העורר אינם יכולים לשמש עוד כמפקחים אפקטיביים עבורו. זאת, מאחר שההורים לא דיווחו על הפרות העורר כנדרש מהם; לא הפנימו את כללי מעצר הבית וחובותיהם כמפקחים; ואף ניסו פעם אחר פעם לגונן על העורר ולהסתיר את מעשיו.

5.על רקע האמור, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בנוסף, הורה על חילוט כספי ההפקדה שהפקיד העורר, ועל חילוט חלקי של הערבויות עליהן חתמו הורי העורר.

6.מכאן הערר שלפניי. לטענת העורר, אמנם אין להקל ראש בהפרות תנאי השחרור, אולם יש להתחשב בד בבד "בתקופה הבלתי מבוטלת מאז חלפו ההליכים המשפטים בעניינו, מעמידתו המופתית לכל אורך הדרך בתנאי המעצר בהם היה מצוי". עוד נטען כי העורר סיפק הסברים מהותיים לשתיים מתוך שלוש ההפרות; כי כתב האישום החדש אינו מגלם הפרה של תנאי השחרור; וכי חומרת העבירות בהן הורשע, אינן מצדיקות כשלעצמן את המשך מעצרו. משכך, לעמדת העורר, היה על בית המשפט המחוזי לשקול "אמצעי שפגיעתו בעורר פחותה" ולהסתפק, לכל הפחות, במעצר בפיקוח אלקטרוני.

ביחס לחילוט הערבויות, מוסיף העורר וטוען כי מדובר בתוצאה המחמירה עמו ועם הוריו, בהיעדר התייחסות מספקת לחלקם של ההורים בהפרות.

7.בדיון שנערך לפניי, באת-כוח המשיבה עמדה על כך ששלושת הפרות תנאי השחרור שביצע העורר התרחשו בשמונה ימים בלבד, כאשר העורר לא מורתע מביקור השוטרים בביתו פעם אחר פעם. יתרה מזו, הודגש כי העורר שינה מעת לעת את גרסאותיו ביחס להפרות ואף שיקר באופן בוטה כאשר עומת עם מעשיו. אשר לחילוט הערבויות, צוין כי בית המשפט הסתפק בחילוט הפקדת העורר, מבלי שהורה דבר ביחס להתחייבות העצמית שלו; ואף ביחס לערבויות הורי העורר, הודגש כי מדובר בחילוט שליש מסכום ההתחייבות הכספית שהתחייבו במסגרת תנאי השחרור. עוד ציינה באת-כוח המשיבה כי הדיון בהליך העיקרי נמצא "בישורת האחרונה", וטיעונים לעונש נקבעו במהלך חודש מאי 2024.

8.לאחר שעיינתי בערר, ושמעתי את טענות באי כוח הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

9.כידוע, הפרת תנאי השחרור או המעצר, מהווה כשלעצמה עילת מעצר עצמאית. אכן, לא כל הפרה של תנאי השחרור לחלופת מעצר מחייבת את ביטול החלופה, והחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט לפי כל מקרה ונסיבותיו. החלטה להורות על חלופת מעצר שלא מאחורי סורג ובריח מבוססת על האמון שנותן בית המשפט בנאשם. ברי הוא כי מקום שנאשם בהליך פלילי מפר את תנאי שחרורו יתקשה בית המשפט לתת בו אמון פעם נוספת. ממילא, משנפגם ונשחק האמון עד דק – לא נותרת הצדקה לחלופת מעצר מעין זו (בש"פ 3035/23 שהד אבו נאג'י נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (24.4.2023); בש"פ 8610/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.12.2015)).

10.מלכתחילה, התחבט בית המשפט המחוזי בבחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר. זאת מאחר שלא הופרכה חזקת המסוכנות הסטטוטורית בשל חומרת העבירות אשר ביצע; ומאחר שבית המשפט התרשם כי המפקחים אשר הוצעו לחלופת המעצר, אינם מודעים לגורמי הסיכון מצד העורר. בכל זאת, לאחר שהוגשו מספר תסקירי מעצר בעניינו של העורר, ובהתחשב בגילו הצעיר ובעובדה כי הוא נעצר לראשונה בחייו, בית המשפט המחוזי העניק לעורר 'הזדמנות' והורה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני חלף מעצר מאחורי סורג ובריח. בהמשך כאמור, גם חלופת מעצר זו רוככה, כאשר הועבר העורר למעצר בית מלא על יסוד הסכמת הצדדים.

11.והנה, העורר הפר בגסות את האמון שניתן בו. פעם אחר פעם, בתוך שמונה ימים בלבד, הפר את תנאי שחרורו. ניתן לשער כי לאחר ההפרה הראשונה, ולכל הפחות לאחר ההפרה השנייה, הובא לידיעתו של העורר כי נערכה ביקורת מעצר בביתו וכי השוטרים אשר סרקו את הבית – לא איתרו בו את העורר, חרף תנאי השחרור הברורים. אולם, ככל הנראה, ביקורי השוטרים בבית הוריו לא הרתיעו את העורר מלשוב ולהפר את תנאי השחרור, למחרת היום. כך גם גרסאותיו הפתלתלות והסותרות של העורר בניסיונו להסביר את היעדרותו מהבית, אשר אף הן מטילות צל כבד על האפשרות לשוב ולתת בו אמון לצורך חלופת מעצר שלא מאחורי סורג ובריח.

12.החלטת בית המשפט המחוזי בדבר חילוט הערבויות שהופקדו – מקובלת עליי אף היא. במקום אחר, עמדתי על החשיבות הנודעת למפקחים במסגרת תנאי השחרור, ועל תפקידה של הערובה הכספית בתוך כך:

"למפקחים המתמנים לתפקיד על ידי בית המשפט יש תפקיד מפתח במימושה של האפשרות לשחרר אדם בתנאי ערבות. תפקיד זה הוא כפול, וטומן בחובו הן את החובה לשמור צעדיו של החשוד, הנאשם או הנידון, לבל יסטה מתנאי המעצר שהוכתבו עבורו, והן התחייבות אישית לכך שתנאי המעצר יקוימו במלואם, ובעיקר – שהמפוקח לא יסכן את הציבור, לא יימלט מאימת הדין ולא יפר באופן אחר את תנאי מעצרו.

הערובה הכספית אותה מטיל בית המשפט על מפקחים-ערבים כתנאי לשחרורו של נאשם נועדה להבטיח כי הללו יעמדו בהתחייבות שנטלו על עצמם במלואה. היקף הערבויות הכספיות המוטלות עליהם מושפע באופן ישיר מחומרת העבירות המיוחסות לנאשם, ממסוכנותו ומהיקף החשש להימלטותו מאימת הדין. אחריות רבה מוטלת אפוא על כתפיהם של המפקחים; משמונה אדם לשמש כמפקח עליו להצדיק את האמון שנתן בו בית המשפט בהתבסס על הצהרתו באשר למוכנותו ויכולתו למלא את התפקיד שמוטל על כתפיו. עליו לדעת כי הוא ערב לשלום הציבור בכללותו, ואין הוא רשאי להקל ראש במשימה שנטל על עצמו" (בש"פ 1902/19 מירי אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (2.6.2019)).

בענייננו, הורי העורר לא מילאו נאמנה את משימת הפיקוח אשר הוטלה עליהם – הן משלא הפנימו את חובותיהם כמפקחים ולא דיווחו על הפרות תנאי השחרור, הן כאשר גיבו את גרסאותיו של העורר בניסיון להסתיר את מעשיו. בנסיבות אלו, לאחר שבית המשפט המחוזי התחשב כנדרש, בין היתר, בחומרת העבירות ובטיב ההפרות, איני מוצא להתערב בחילוט חלקי של סכום הערבות שנקבעה.

13.אשר על כן, הערר נדחה.