בש"פ 3604/00 פלוני נ. מדינת ישראל

בענין שלפנינו נפלה תקלה המחייבת תיקון מהיר והפקת לקח לעתיד.

הרי עיקרו של הענין:

א.העורר הינו קטין יליד 1985. ביום 3.5.2000 הוגש נגדו ביחד עם אחר כתב אישום המייחס לו מעשה סדום בקטין בן פחות מגיל 14 שנים.

העורר נעצר ב27.4.2000- ומעצרו הוארך מספר פעמים לצורך השלמת החקירה וביום 1.5.2000 הוארך מעצרו עד ליום 3.5.2000 לצורך הגשת כתב האישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

בתאריך 3.5.2000 הובא העורר לדיון בפני בית המשפט לנוער בעכו (כב' הנשיא א' מלמד) לצורך דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. ב"כ העורר ביקש דחייה קצרה ביותר על מנת לצלם את חומר הראיות ולעיין בו לקראת הדיון בבקשה. בתגובה לבקשה זו, דחה בית המשפט לנוער את הדיון לתאריך 31.5.2000 בציינו בהחלטתו כי זהו "המועד האפשרי הקרוב ביותר" ועד לדיון בבקשה הושאר העורר במעצר.

לטענת הסניגור, די היה מבחינתו בדחייה של יום אחד על מנת לרכז את חומר החקירה ולהיערך לדיון, והדחייה הממושכת של מועד הדיון בבקשה ל28- יום לא היתה בשום מובן פרי של בקשת הסניגוריה, אלא נקבעה עקב עומס הדיונים על בית המשפט חרף בקשה מפורשת של ההגנה להקדים את מועד הדיון.

בעקבות דברים אלה, פנה העורר בערר לבית המשפט המחוזי בחיפה אשר עיקרו היה להקדים את המועד המאוחר שקבע בית המשפט לנוער לדיון בבקשת המעצר. הערר שהוגש ב8.5.2000-, נקבע לדיון בפני שופטת בית המשפט המחוזי רק ביום 16.5.2000 - למעלה משבוע לאחר הגשתו.

הערר לגופו נדחה מן הטעם הבא:

"אכן, העומס הרב המוטל על בית המשפט עשוי לגרום לאי נוחות אך איני סבורה שהוא גורם לעיוות דין, והחלטתו של כב' השופט מלמד הינה במסגרת הדיון".

ב.בצר לו, פנה העורר לבית משפט זה ובפיו הטענה כי מעצרו של נאשם לתקופה של קרוב לחודש ימים ממועד הגשת כתב האישום ועד לקיום דיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים עומד בסתירה עמוקה לרוחו של חוק המעצרים, וכי יש להורות על דיון מיידי בבקשת המעצר.

כן הוסיף, כי ראוי לתקן את העוול שנגרם למרשו באמצעות שחרורו למעצר בית או למעון בכפוף לתנאים מתאימים.

עמדת המדינה לטיעונים אלה היא כדלקמן:

לענין קביעת המועד לדיון בבקשה, נטען כי אילו פנתה אליה הסניגוריה בבקשה להסכים להקדמת הדיון לא היתה מביעה התנגדות לכך, וגם כיום אין היא מתנגדת להקדמה כזו.

אשר לבקשת ב"כ העורר לשחרר את מרשו בתנאים - לכך המדינה מתנגדת בטענה כי מדובר בנאשם שמסוכנותו ברורה על פניה הן מאופי האישום נשוא כתב האישום בהליך זה, והן נוכח עברו הפלילי המכביד ביותר הפועל לחובתו חרף גילו הצעיר.

ג.בחנתי את נסיבות הענין, ואלה מסקנותי:

1.יש צדק בטענתו של העורר כי החזקתו במעצר בלא דיון והכרעה בבקשת המעצר עד תום ההליכים במשך 28 ימים מסבה לו עוול גדול, וכי יש בכך כדי לעמוד בסתירה בסיסית לרוחו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-.

אכן, חוק המעצרים פותח את דבריו באמירה כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מירבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". חוק זה הושתת על הרעיון כי

"הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. המעצר עד תום ההליכים הוא אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון..." (הנשיא ברק בפרשת גנימאת ע"א 2316/95 פד"י מט(2), 649).

רעיון-יסוד זה מהווה בסיס ואבן פינה להליך המעצר כאשר לכל אורכו נערך איזון מתמיד בין ערך ההגנה על חירותו האישית של הנאשם בצד שמירה על שלום הציבור ובטחונו.

פועל יוצא מההגנה על ערך החופש של החשוד או הנאשם משתקף בקביעה קפדנית של לוחות זמנים ומועדים שבמסגרתם מותר לרשות לשלול מאדם את החופש האישי. מועדים אלה נעים במושגים של שעות, ימים, וחודשים בהתאם לענין ולהקשר הדברים. וכך, עיכובו של אדם על ידי שוטר לא יארך מעבר ל3- שעות, ובמקרה מיוחד ניתן להאריכו ב3- שעות נוספות (סעיף 73 לחוק). אם עוכב אדם מעבר ל20- דקות מוטלת חובה על מבצע העיכוב לרשום דו"ח (סעיף 74). תקופת מעצר של חשוד בלא צו שופט הוגבלה ל24- שעות עד לדיון ראשון בבית המשפט (סעיפים 15 ו29- לחוק) וחריג לכך בדרך של מעצר עד 48 שעות נקבע בסעיף 30. סעיף 29 לחוק עוסק, בין היתר, בהסדרים שונים ליישום הכלל האמור במקרה של שבתות וחגים כדי להבטיח מפני חריגה בלתי ראויה מסדר הזמנים האמור; על פי אותה גישה, הוגבל מספר הימים שבמסגרתם מוסמך שופט להורות על מעצר חשוד בטרם הוגש כתב אישום (סעיפים 13, ו17- לחוק). חשוד הנתון במעצר שלא הוגש נגדו כתב אישום ישוחרר לא יאוחר מ75- יום לאחר מעצרו (סעיף 59) ונאשם שלאחר הגשת כתב אישום היה נתון במעצר מעבר ל30- יום ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר אלא אם המעצר הוארך ב30- יום נוספים (סעיף 60). ועוד - נאשם במעצר שמשפטו לא הסתיים תוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום ישוחרר אלא אם ניתנה הארכה (סעיפים 61 ו62- לחוק).

הנה כי כן, חוק המעצרים קבע תשתית מוגדרת למועדים שבמסגרתם ורק במסגרתם ניתן לשלול את חירותו האישית של אדם, וההקפדה על מועדים אלה משתלבת כנתון הכרחי בהגנה על זכות יסוד זו.

על רקע גישה זו העולה ממשטר חוק המעצרים החדש, משתמע, כענין המובן מאליו, כי משהוגש כתב אישום נגד אדם והתביעה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים, על בית המשפט לדון בבקשת המעצר לאלתר ולברר במסגרתה האם דינו של הנאשם להעצר או להשתחרר ובאלו תנאים. סעיף 21 לחוק הדן במעצר לאחר הגשת כתב אישום אינו קובע מפורשות כי יש לדון בבקשה למעצר באורח מיידי, אך הדברים משתמעים מאליהם, שכן בלא דיון והכרעה בבקשת המעצר אין לדעת אם מתקיימים התנאים ההכרחיים למעצר כזה - קרי: תשתית ראיות לכאורה, עילת מעצר, והעדר חלופת מעצר נאותה. בלא בירור והכרעה בשאלות אלה לא ניתן להחזיק אדם במעצר לאחר הגשת כתב אישום אלא לתקופת ביניים קצרה ביותר הנדרשת לצורך היערכות לקראת קיום הדיון ומתן ההחלטה.

חובתו של בית המשפט לדון בבקשת המעצר לאלתר משתמעת לא רק מטיבו של הענין וההקפדה עם המועדים להחזקת אדם בידי הרשות בכל הקשר ובכל היבט אחר, אלא היא נובעת גם מהוראות ספציפיות הכלולות בסעיף 21 לחוק המתייחסות למועדים.

בשני מצבים הכיר החוק באפשרות דחייה של דיון בבקשת מעצר, עד תום ההליכים ושניהם קשורים במישרין בקידום עניינו של הנאשם:

האחד - ניתן להאריך מעצר נאשם בטרם דיון בבקשה ל7- ימים ולכל היותר עד 30 יום לצורך מינוי סניגור שייצגו בבקשה. השני - לבקשת הנאשם או סניגורו, ניתן לדחות את הדיון בבקשת המעצר עד 30 ימים כדי לאפשר לסניגוריה לעיין בחומר החקירה ולהיערך לדיון בבקשה.

שני מצבים אלה - ואין בלתם - מלמדים כי במצב רגיל חובה על בית המשפט לקיים דיון בבקשת מעצר לאלתר; כן ניתן ללמוד מרוח הדברים כי אם הוגשה לבית המשפט בקשת סניגור לדחייה קצרה של הדיון לצורך לימוד חומר החקירה, כי אז יש לצמצם את תקופת הדחייה ככל הניתן ולקיים את הדיון בבקשה בסמוך ככל האפשר לאחר הגשת בקשת הדחייה. תוצאה אחרת אינה הולמת את הרעיון הבסיסי העומד ביסוד הליך המעצר כפי שנבנה בחוק החדש, ואינה עולה בקנה אחד עם הדרישה האלמנטרית כי תנאי להחזקת אדם במעצר הוא כי יתקיים דיון בבקשת המעצר בעניינו, וכי הוא לא יוחזק במעצר אלא אם יתברר כי קיימים בעניינו תשתית ראייתית לכאורית, ועילת מעצר וכי נתגבשה הכרעה כי מעצרו הוא הכרחי ואינו ניתן להמרה בחלופה נאותה.

בענייננו לא כך ארע.

הסניגור ביקש אורכה קצרה ביותר לצורך לימוד חומר החקירה, ואילו הדיון בבקשה נדחה ב28- יום כאשר במהלכם העורר עצור בלא דיון ובלא הכרעה בבקשת המעצר.

ולא עוד, אלא שהערר לבית המשפט המחוזי על דחיית הדיון בבקשה נשמע שבוע לאחר הגשתו ו שבועיים לאחר הגשת כתב האישום, ונדחה לגופו. התרחשות דברים כזו אינה עולה בקנה אחד עם דרישות החוק והיא זרה לרוחו.

קו של חומרה יתירה נילווה למציאות זו משמדובר בקטין כבן 15 המוחזק במעצר, ונוכח העובדה כי הדחייה הארוכה ננקטה על ידי בית משפט לנוער, האמור לשקוד ביתר שאת ובמודעות מיוחדת על הגנת זכותו של קטין לחירותו אישית. טעמים של עומס על בית המשפט אינם יכולים לשמש צידוק להשארת קטין במעצר בלא דיון בבקשת מעצר, והמערכת השיפוטית חייבת במציאת תשובה נאותה לצורך בהיערכות הארגונית הנדרשת על מנת לעמוד במטלות הדיוניות השונות לבל תקופחנה זכויות היסוד של הנאשם. (השווה בש"פ 1871/00 אייזק נ' מדינת ישראל (כב' השופט טירקל) וכן בש"פ 2681/00 רדובילסקי נ' מדינת ישראל (כב' השופט אנגלרד).

2.אשר לבקשת ב"כ העורר לשחרר את מרשו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים עקב העוול שנגרם לו בדחיית מועד הדיון בבקשת המעצר: לכך לא ניתן להסכים בטרם יתקיים דיון לגופה של בקשת המעצר, גם אם דיון זה השתהה הרבה מעבר למידה הראויה, שהרי אין לתקן עוול אחד ביצירת עוול אחר.

אין צריך לומר, כי בית המשפט שבפניו הוגשה בקשת המעצר הוא זה האמור לדון בה לפרטיה ולשקול את מכלול השיקולים הצריכים לענין ובין היתר את השאלה האם ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר. עם זאת, על פני הדברים, שחרורו המיידי של העורר אינו במקומו ולו מפני החשש ממסוכנותו וכעולה מכתב האישום המיוחס לו, ונוכח רשימת הרשעותיו הקודמות שהן רצינות וקשות עד כי קשה להאמין כי נער כה צעיר בשנים כבר היה מעורב בעבירות כגון אלה, אשר ביניהן גם עבירת מין רצינית בגינה הורשע לפני זמן לא רב.

התקלה שנפלה בהליך דיוני זה גם אם יש לה השלכה על זכויות מהותיות של הנאשם - אינה צריכה להוביל לתוצאה המייתרת הכרעה בבקשת המעצר ואשר עלולה לפגוע קשות בשלום הציבור ובבטחונו.

ד.ולפני סיום, אציין זאת:

סניגורו של העורר ראוי להערכה על עמידתו הנחרצת על זכויות מרשו אשר הובילה אותו מערכאה לערכאה עד הלום. אולם דרך זו מטבעה אורכת זמן, והיום אנו עומדים 18 ימים לאחר מועד מתן ההחלטה הראשונה של בית המשפט לנוער. יתכן כי אילו תיאם הסניגור פנייה משותפת עם התביעה לבית משפט לנוער להחשת הדיון היינו עומדים היום כבר לאחר הכרעה בבקשת המעצר והתקלה היתה נמנעת, ולו בחלקה הגדול.

ומעבר לכך: נראה כי מצב דברים מסוג זה שארע כאן צריך היה להדליק נורות אדומות גם בקרב התביעה - ואף בלא קשר הכרחי ליוזמת הסניגוריה - וספק אם היה מקום לשאננותה ולמדיניות "שב ואל תעשה" שנקטה בה כאשר נאשם קטין שוהה במעצר בלא דיון ובלא הכרעה בבקשת מעצר קרוב לחודש ימים.

ה.לסיכום הדברים:

אני מורה לבית המשפט לנוער בעכו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים של העורר ביום ד' הקרוב, 24.5.2000, והחלטה בבקשה תינתן בסמוך ככל האפשר לדיון שיתקיים.

העורר ישאר במעצר עד למתן החלטה בבקשת המעצר.

העתק מהחלטה זו יועבר לנשיא בית משפט השלום בעכו, וכן לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.