בש"פ 1871/00 דניס אייזן נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום בשל מעשי תקיפה והתעללות של בנו הקטין, יליד 28.10.99, וכן בשל הריגתו של הקטין במועד מאוחר יותר. עם הגשתו של כתב האישום, ביום 21.2.00 ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' הרטל), דן בבקשה ביום 7.3.00 ובהחלטתו מאותו יום דחה את מתן ההחלטה בבקשת המעצר ליום 4.4.00. כמו כן הורה כי העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת. בא כוח העורר ערר על ההחלטה ובא בטרוניה בעיקר על פרק הזמן הממושך שבו על העורר להיות במעצר עד למתן ההחלטה בבקשת המעצר, וכן על כך שבית המשפט "לא שקל על אתר קיומן של עילת מעצר ושל חלופת מעצר".

בהחלטתי מיום 9.3.00 ציינתי כי באי כוח בעלי הדין היו מיטיבים לעשות אילו פנו לכבוד השופט הדן בענין בבקשה להקדים את מתן החלטתו. כמו כן הוריתי כי אם לא יוקדם מועד נתינתה של ההחלטה יתקיים הדיון בערר ביום 17.3.00. בעקבות ההחלטה פנה בא כוח העורר לכבוד השופט הדן בענין בבקשה להקדים את מתן החלטתו ואכן נקבע דיון ליום 16.3.00. למרבה הצער לא הסתיימה הפרשה בכך. בתום הדיון חזר בית המשפט המחוזי כי החלטתו בבקשת המעצר תינתן ביום 4.4.00, תוך שציין כי חומר הראיות הוא רב וכי עליו "לתת החלטות קודמות בתיקים קודמים - 10 החלטות במספר - שקודמות להחלטה של המשיב [העורר] דנן".

ביום 17.3.00 - שהיה יום שישי בשבוע - התייצבו, אפוא, באי כוח בעלי הדין לפני לדיון בעררו של העורר.

2.הואיל והשעה דוחקת לא אאריך בטעמיה של ההחלטה ואסתפק בעיקרי דברים.

אכן, אין בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "החוק") הוראות הקוצבות את הזמן למתן החלטה בבקשת מעצר, אולם, ככל הדברים שאין להם שיעור, בדברו של המחוקק, יש להם שיעורים בדברה של הרשות השופטת. (עיינו משנה פאה פ"א, מ"א ברישא וכן השוו דברי בע"פ 884/80 מדינת ישראל נגד יצחק גרוסמן ואח' , פ"ד לו (1) 405, 412). לענין זה מלמדנו העיון בחוק כי פרקי הזמן המותרים כדי לעצור נאשם נמדדים בימים או בשעות. כך נקבע, לדוגמא, בסעיף 21(ג) לחוק, לעניין מעצר לאחר הגשת כתב אישום, כי "כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים".כך נקבע בסעיף 21(ד) לחוק כי "רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסנגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים". סבורני כי מאלה ניתן ללמוד גם לעניננו.

כאמור, הוגשה בקשת המעצר ביום 21.2.00. הדיון בבקשה התקיים כשבועיים ימים לאחר הגשתה, ביום 7.3.00, ובתום הדיון נקבע כי תינתן ביום 4.4.00 וכי העורר ישאר במעצר עד להחלטה. מועד ההחלטה נקבע, אפוא, כ30- ימים לאחר הדיון וכשישה שבועות אחרי הגשתה של בקשת המעצר, וממילא הוארך המעצר על ידי כך לפרק זמן זה. השהיה שכזאת בנתינתה של ההחלטה ומעצרו של הנאשם עד נתינתה, איננה מתיישבת עם כוונת המחוקק בחוקקו את החוק, עם מגמותיו של החוק ועם הרוח המפעמת בו, השואפת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של אדם על ידי מעצר. אין זה מתקבל על הדעת כי חירותו של אדם תישלל למשך תקופה כה ממושכת רק על סמך הגשתו של כתב אישום; בלי בדיקה אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אם יש עילה למעצר ואם ניתן לשחררו בערובה ובתנאים.

3.מה פרק הזמן הראוי לנתינתה של החלטה בבקשה כזאת?

כאמור, לא נקבעו שיעורים בדברו של המחוקק וככל שאני נדרש לקבוע את גבולות הזמן נראה לי כי - בדרך כלל, ובלי לנסות לשער מראש את כל המצבים העלולים להתהוות - אין לדחות את מתן ההחלטה, כאשר הנאשם נתון במעצר, לפרק זמן העולה על עשרה ימים. מטעם זה קבעתי, כאמור לעיל, את מועד הדיון בערר לפני ליום 17.3.00, על סמך הציפיה כי בית המשפט המחוזי לא ישהה את מתן החלטתו מעבר למועד זה. לצערי, לא נתממשה הציפיה ולפיכך איני יכול להמנע, למרבה הצער, מלהורות לבית המשפט המחוזי לתת את החלטתו במועד מוקדם מזה שקבע. (השווה ע"א 7/86 דוד לין, עו"ד נגד אריה, חברה לבטוח , (לא פורסם) תקדין-עליון, כרך 86(2) 445).

רואה

אני חובה לעצמי להוסיף כאן הערה אישית. זאת שנתי השלושים ושלוש על כס השיפוט - בבית משפט השלום, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון -

ודומני שאין צרה וצוקה העלולה להתרגש על שופט שהיא זרה לי. ליבי עם שופט בית המשפט המחוזי ואני מבין היטב את הקשיים שהוא מתקשה להתגבר עליהם, אולם אין בכך כדי להצדיק מעצר לתקופה כה ממושכת בלי בדיקה ובלי הנמקה. לא אבוא להשיא לו עצות, או לתכנן את עבודתו של בית המשפט המחוזי, אולם נראה לי, כי הפיתרון מצוי בידי נשיא בית המשפט המחוזי ובידי השופט, שחזקה עליהם שבהתיעצות ומתוך תיאום ביניהם ימצאו דרך להגיע אליו.

4.לפיכך אני מורה לבית המשפט המחוזי להחליט בבקשת המעצר לא יאוחר מיום 23.3.00.

שקלתי אם להורות על שחרורו של העורר בערובה ובתנאים עד שתינתן החלטתו של בית המשפט המחוזי והחלטתי שלא לעשות כן. זאת על סמך ההנחה כי התרשמותו הראשונית של בית המשפט המחוזי מן הראיות ומן הטענות שהובאו לפניו היתה, מן הסתם, כזאת שהניעה אותו לצוות על מעצר עד להחלטה, אף על פי שלא העלה אותה על הכתב.

העתק ההחלטה יומצא מיד לנשיא בית המשפט המחוזי (בפועל) כבוד השופט א' גורן, ולכבוד השופט צ' הרטל.