בש"פ 9691/02 גוני קויט נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום באשקלון המייחס לו ולאדם אחר עבירות של התפרצות לבית מגורים וגניבה וכן מייחס לעורר לבדו עבירה של החזקת רכוש שהושג בעוון. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, פרצו העורר והאחר לבית וגנבו מתוכו 2500 ש"ח, פנקס שיקים, שטיח פרסי, תכשיטים ומטבעות מחו"ל. כמו כן החזיק העורר שעון יד ופלאפון ביודעו שהושגו בעוון. בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' כהן), בהחלטתו מיום 14.11.02, דחה את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו בתנאים וכנגד ערובות כספיות: "מעצר בית" בבית סבו וסבתו; ערבות צד ג' של סבו בסך של 10,000 ש"ח; התחייבות של העורר בסך של 5,000 ש"ח בצירוף הפקדת סך 1,000 ש"ח בקופת בית המשפט. עוד הועמד בפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים ממועד ההחלטה, או עד תום ההליכים בתיק העיקרי, הכל לפי המוקדם. בית המשפט הורה כי העורר יהיה רשאי לצאת מבית סבו וסבתו, בליווי הסב, ביום 18.11.02, בין השעות 8:30 ל- 13:30 כדי להשתתף בפגישת קבלה ואבחון בתחנה לנפגעי סמים באשדוד. לבקשת המשיבה הורה בית המשפט השלום להשהות את שחרורו של העורר ל- 48 שעות.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) שדן בעררה של המשיבה ביום 15.11.02 - שהיה יום שישי בשבוע – דחה את מתן ההחלטה בערר וקבע את מועד נתינתה ליום 20.11.02. כן הורה "על הארכת עיכוב הביצוע" של שחרור העורר בתנאי ערובה וכי העורר ישאר במעצר עד להחלטה בערר.

באת כוח העורר עררה על ההחלטה.

2.בפי באת כוח העורר, בכתב הערר ובדיון לפני, שתי טענות: האחת, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להשהות את שחרורו של העורר שכן הסמכות להשהות את השחרור נתונה רק לערכאה הראשונה שדנה בענין; השניה, כי העורר הוזמן לפגישת קבלה ואבחון בתחנה לנפגעי סמים באשדוד, ביום 18.11.02, ועקב מעצרו לא יוכל להגיע לפגישה.

בטענות אלה אין ממש. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נאמר בפירוש כי הוא מאריך את עיכוב הביצוע של השחרור "נוכח עברו הפלילי של המשיב [העורר – י' ט'] המצביע על מסוכנות על אף שהמדובר באישומים שעניינם עבירות רכוש - - -"; מכאן שסבר שיש עילת מעצר, כפי שקבע גם בית משפט השלום. עם זאת ראה בית המשפט המחוזי לטוב לפניו לא לתת את החלטתו על אתר; מן הסתם, לצורך עיון בשאלה אם לשחרר את העורר לחלופת מעצר וכנראה גם לצורך כתיבת הנמקה מפורטת. אין לבוא בטרוניה על השופט שנטל לעצמו ימים ספורים לשם כך, וכבר נאמר כי "צדק דחוי עדיף על פני אי צדק מהיר". אין לבוא עליו בטרוניה גם בשל כך שהורה להחזיק בינתים את העורר במעצר, אף על פי שבית משפט השלום ציוה לשחררו בתנאים וכנגד ערובות כספיות. מדובר בצעיר כבן שמונה עשרה שנים ומחצה שבעברו הרשעות רבות ועבירותיו הנדונות נעברו זמן קצר אחרי שסיים לרצות מאסר של שמונה חודשים בשל שוד, תוך שתלויים עליו שני עונשי מאסר מותנים. עבר פלילי כזה מעיד על מסוכנות רבה; נקיטת חלופה למעצר במקרה כזה צריכה בדיקה זהירה ושיקול דעת רציני.

3.אעיר כאן שיש והארכת מעצרו של נאשם לצורך מתן החלטה במועד מאוחר יותר תיראה כפוגעת בחירותו של הנאשם. כך אמרתי במקום אחר, במקרה שבו נדחה מתן ההחלטה בבקשה למעצר למשך כ- 30 ימים והנאשם הושאר במעצר:

"אכן, אין בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - "החוק") הוראות הקוצבות את הזמן למתן החלטה בבקשת מעצר, אולם, ככל הדברים שאין להם שיעור בדברו של המחוקק, יש להם שיעורים בדברה של הרשות השופטת (עיינו משנה פאה פ"א, מ"א ברישא וכן השוו דברי בע"פ 884/80 מדינת ישראל נגד יצחק גרוסמן ואח' , פ"ד לו (1) 405, 412). - - - השהיה שכזאת בנתינתה של ההחלטה ומעצרו של הנאשם עד נתינתה, איננה מתיישבת עם כוונת המחוקק בחוקקו את החוק, עם מגמותיו של החוק ועם הרוח המפעמת בו, השואפת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של אדם על ידי מעצר. אין זה מתקבל על הדעת כי חירותו של אדם תישלל למשך תקופה כה ממושכת רק על סמך הגשתו של כתב אישום; בלי בדיקה אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אם יש עילה למעצר ואם ניתן לשחררו בערובה ובתנאים.

מה פרק הזמן הראוי לנתינתה של החלטה בבקשה כזאת?

כאמור, לא נקבעו שיעורים בדברו של המחוקק וככל שאני נדרש לקבוע את גבולות הזמן נראה לי כי - בדרך כלל, ובלי לנסות לשער מראש את כל המצבים העלולים להתהוות - אין לדחות את מתן ההחלטה, כאשר הנאשם נתון במעצר, לפרק זמן העולה על עשרה ימים" (בש"פ 1871/00 אייזן נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(1) 240).

לא אלה פני הדברים בעניננו. כאן מדובר בדחיה של 5 ימים, ובהחלטה שיש בה "ראשית הנמקה".

4.אשר ללשון שנקט בית המשפט המחוזי בהחלטתו – "הארכת עיכוב הביצוע של השחרור" – אין בה כדי לפסול את ההחלטה מעיקרה. בית המשפט המחוזי היה רשאי לדחות את מתן החלטתו בימים ספורים ולצוות לעצור את העורר עד שיתן את ההחלטה. הטיעון של באת כוח העורר בענין זה הוא בעיני נסיון מלאכותי לבנות טיעון מהותי כביכול, על ענין מילולי, שאינו מעלה ואינו מוריד לעצם הענין.

גם הטענה כי עקב המעצר לא יוכל העורר להגיע לפגישת קבלה ואבחון במרכז לנפגעי סמים באשדוד, שנקבעה לו ליום 18.11.02, דינה להידחות. ניתן לשער שלא יהיה קושי להועיד לעורר פגישה אחרת. מכל מקום אין בכך כדי להיות שיקול של ממש בהחלטה אם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, אחרי שנמצא שהוא מסוכן.

5. הערר נדחה.