בש"פ 361-23 בש"פ 361-23

1.לפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להעברת הדיון בחע"מ 3502-09-22 מבית משפט השלום בקריית שמונה לבית משפט השלום בקריות או בעכו.

2.נגד המבקש מתנהל תיק חוק עזר עירוני שעניינו שהות בגן או בנהר שלא בשעות שהותרו לצורך כך.

3.המבקש טוען כי הוא מתגורר בטמרה וכי יקשה עליו להגיע לבית המשפט בקריית שמונה בשל המרחק הרב ממקום מגוריו ובשל פציעה ממנה הוא סובל אשר מקשה על התניידותו. המבקש מוסיף כי ברצונו להזמין שישה עדים מטעם ההגנה לבית המשפט, וכי גם להם יהיה קשה להגיע לבית משפט השלום בקרית שמונה לאור המרחק הרב ממקום מגוריהם.

4.כעולה מן הבקשה, הקראת כתב האישום נקבעה ליום 19.2.2023 והמבקש הודיע כי בכוונתו לכפור במיוחס לו בכתב האישום.

5.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא בוססה פגיעה ביכולת התניידותו של המבקש, ובמסמכים הרפואיים שצירף לא הומלץ על מנוחה או על הימנעות מנהיגה או מנסיעות אחרות. בנוסף, עצם העובדה שהאירוע בגינו נתפח התיק התרחש באזור הסמוך לקריית שמונה מלמד כי יש באפשרותו להתנייד.

6.המשיבה מוסיפה כי כיוון שהמבקש כופר באשמה יהיה צורך לשמוע עדי תביעה, וכי נקודת המוצא היא שכאשר מדובר בשמיעת עדים תותר העברת מקום דיון רק בנסיבות חריגות של ממש.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

8.על פי הכלל, כאשר נאשם מבקש את העברת הדיון בהליך נגדו, אך אין הוא מודה בעובדות כתב האישום, תהא הנטייה שלא להיעתר לבקשתו. הטעם לכך נעוץ בצורך בשמיעת ראיות, לרבות הגעת עדי תביעה, בהם גורמי אכיפה, לבית המשפט אליו הועבר הדיון. לפיכך, העברת הדיון במקום בו כופר הנאשם בעובדות כתב האישום תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (בש"פ 4344/12 טאובליב נ' מדינת ישראל (8.7.2012); בש"פ 507/18 מילר נ' מדינת ישראל (5.3.2018); בש"פ 6395/18 ויין נ' מדינת ישראל (12.9.2018)). עניינו של המבקש לא בא בגדרם של מקרים חריגים אלה.

9.בנסיבות ענייננו, חרף אי הנוחות הכרוכה בניהול ההליך בבית משפט השלום בקריית שמונה, לא מצאתי טעם להעדיף את נוחותו של המבקש על פני נוחותם של עדי התביעה, באופן המצדיק סטייה מכללי הסמכות המקומית הרגילים.

10.לפיכך, הבקשה נדחית.