בש"פ 6395/18 אפרים ויין נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להעברת הדיון בתיק משטרה מספר 51117803240 מבית משפט השלום לתעבורה פתח תקווה לבית משפט השלום לתעבורה אשדוד.

2.

כתב האישום מייחס למבקש עבירת תעבורה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (אי מתן אפשרות להולכי רגל להשלים את החציה במעבר חציה בבטחה), שלפי הנטען נעברה בפתח תקווה. המבקש טוען, כי הוא מתגורר באשדוד וכי יהיה לו קשה להגיע לבית המשפט לתעבורה פתח תקווה.

3.

כעולה מן הבקשה, ההקראה בתיק נקבעה ליום 3.12.2018 בשעה 9:00. המבקש כופר באשמה וברצונו לקיים הוכחות בתיק.

4.

סבורני כי דין הבקשה להידחות.

5.

כפי שהסברתי בבש"א 6148/18

סעדיה נ' ק.ש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי(2010) בע"מ , פסקה 3 (26.8.2018),

"העברת דיון מבית משפט מוסמך אחד למשנהו מכוח סעיף 78 לחוק בתי המשפט איננה בגדר דבר של מה בכך. אמצעי דיוני זה כרוך בעלויות אדמיניסטרטיביות והוא צורך זמן שיפוטי יקר של בית המשפט העליון. אמצעי זה שמור אפוא למקרים מיוחדים: כדי להצדיק את העברת הדיון מבית משפט אחד למשנהו, מבקש ההעברה צריך להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הדבר יקטין במידה ניכרת את העלויות של בעלי הדין, של עדים ושל מערכת בתי המשפט ".

6.

כללי הסמכות המקומית משמשים נקודת מוצא לכל דיון בנושא העברה. ראו בש״א 6148/18 הנ״ל, פסקה 4. במשפטי תעבורה, כללים אלו באים לאזן בין נוחות הנאשם בניהול משפטו, מצד אחד, לבין נוחותם של עדי התביעה, ובראשם שוטרי תעבורה, מהצד השני. יעילות המערכת של בתי המשפט לתעבורה, אף היא מהווה חלק חשוב מאותו איזון. בהקשר זה, שומה עלינו לזכור כי שוטרי תעבורה עמלים קשה כדי להבטיח בטיחות בדרכים על-ידי אכיפת חוקי התנועה ואינם יכולים לבטל שעות עבודה בנסיעות ארוכות לבתי משפט מרוחקים. ברי הוא, כי שעות עבודה אלו, המוקדשות כל כולן לאכיפת חוקי התנועה ולהגברת הבטיחות של נהגים, נוסעים והולכי רגל, הן משאב חברתי יקר-ערך. עובדה זו היא רכיב מרכזי בשיקולי עלות-תועלת אשר נקראים ״מאזן הנוחות״ וקובעים את גורלן של בקשות העברה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט.

7.

״מאזן הנוחות״ שבו עסקינן, הינו רחב מספיק כדי להכיל את קשיי הנסיעה מאשדוד לפתח תקווה בשעת בוקר מוקדמת. המבקש איננו מפרט את קשייו, אך די אם נזכיר את העומס הכבד בכבישים ואובדן יום עבודה. דבר זה מסביר, אם כי לא מצדיק, את נטיית הלב לעזור למבקשי ההעברה, דוגמת המבקש דכאן, כאשר אלו ניצבים בפנינו ומספרים לנו על קשייהם. המבקש וקשייו ניצבים בפנינו כאן ועכשיו ונוכחותם היא נוכחות מוחשית שאיננה בגדר השערה. מנגד ניצב נזק שנראה ספקולטיבי: שוטר תעבורה שאמור לנסוע לבית משפט רחוק יותר, שאליו המבקש חפץ להעביר את משפטו בשל קרבה למקום מגוריו, טרם נסע לשם. שוטר זה טרם ביטל את שעות עבודתו החשובה, והיעדרותו מכבישי ישראל ותוצאותיה הן בגדר תחזית, ותו לא. היעדרות זו טרם הפכה למציאות וממילא לא החלישה את אכיפת חוקי התנועה ואת הבטיחות בדרכים. התאונה שאולי תיגרם עקב אותה היעדרות היא תחזית סטטיסטית גרידא – אפשרות ערטילאית שאיננה נראית שקולה כנגד קשייו העכשוויים של המבקש אשר עומדים לנגד עינינו.

8.

נטיית לב זו היא תולדה של חשיבה שגויה הידועה בשם "הטיית הזמינות" ( availability bias ). ראו Eyal

Zamir

& Doron

Teichman

Behavioral Law and Economics

23-24, 34-36 (2018) .

חשיבה זו מניעה אנשים לעשות פעולה המונעת נזק או חסר עכשווי קטן יחסית (כגון אובדן יום עבודה) על ידי הגדלת הסיכון לגרימת נזק עצום, שנראה רחוק או היפותטי (כגון תאונת דרכים). חשיבה כאמור מעמידה לנגד עיניה את הקושי המיידי ואיננה מתחשבת בקורבנות סטטיסטיים, אשר כוללים את נפגעי תאונות הדרכים שטרם התרחשו. דרך חשיבה זו הינה שגויה, ונטיית הלב שממנה היא צומחת היא רגש מובן, אך בלתי רציונלי, שמוליכנו שולל. קורבנות סטטיסטיים של היום הם קורבנות אמתיים של מחר.

9.

הדברים שאמרתי עד כה תואמים את ההלכות שנפסקו בעניין העברות משפטי תעבורה. הלכות אלו כוללות את הקביעה דלהלן, אשר באה מפי הנשיאה ד׳ בייניש בבש"פ 3064/07 מזרחי נ' מדינת ישראל , פסקה 2 ( 23.4.2007 ):

"במדינת ישראל מוגשים מדי שבוע מאות כתבי אישום לבתי המשפט לתעבורה. כתבי אישום אלה מוגשים, על דרך הכלל, לבית המשפט שבאזור שיפוטו בוצעה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב -1982. ... הגשת כתבי האישום בבית משפט הסמוך למקום ביצוע העבירה מייעלת את עבודת התביעה ומקילה על שוטרי התעבורה, אשר משמשים כעדי תביעה משפט, בכך שאין הם נדרשים להרחיק ממקום עבודתם הרגיל לבית משפט הנמצא באזור מרוחק. נוכח מספרם הרב של משפטי התעבורה, בהם נדרשת העדתם של שוטרי תעבורה, נושא שיקול יעילות זה משקל רב במסגרת בחינתן של בקשות להעברות מקום דיון של תיקים אלה".

10.

ככלל, אין אפוא מקום להעברת משפט תעבורה כלשהו כל אימת שהוא מצריך את עדותו של שוטר תעבורה. העברה במקרים אלו תותר רק בהתקיים נסיבות חריגות של ממש אצל מבקש ההעברה. באומרי ״נסיבות חריגות של ממש״, הנני מתכוון לנסיבות שיוצרות אצל המבקש ״קושי רב אשר משבש את מהלך החיים הרגיל ומונע ממנו או מאחד מעדיו את האפשרות להגיע לבית המשפט שבו מתנהל ההליך״

(בש"א 6148/18 הנ״ל, פסקה 7).

11.

כאשר מבקש ההעברה מודה בעבירה המיוחסת לו ועל-ידי כך מייתר את הצורך בהעדת שוטרי תעבורה, תיתכן גמישות גדולה יותר. הנשיאה ד' בייניש עמדה על כך בבש"פ 3064/07 הנ״ל, פסקה 2, באומרה כי:

"להודעתו של נאשם כי בכוונתו להודות בעובדות כתב האישום, כך שלא יהיה צורך בהעדתו של שוטר התנועה, יש משקל רב בבחינת בקשות [העברה]. עם זאת, אין די בכוונתו של המבקש להודות בעובדות כתב האישום על מנת להצדיק את העברת התיק לבית משפט אחר, ונדרש טעם מהותי אשר יצדיק העברה זו".

12.

המבקש דכאן טוען לחפותו, וזו, כמובן, זכותו המלאה. ברם, מצבת הזכויות של המבקש איננה כוללת את הכוח המשפטי לבחור את הפורום שבו יתנהל משפטו. בעניין זה המבקש כפוף לכללי הסמכות המקומית שבסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב -1982. כפיפות זו איננה מוחלטת: בנסיבות חריגות של ממש, בקשה להעביר משפט תעבורה לבית משפט שבמחוז אחר תיענה בחיוב. הנטל להוכיח את קיומן של נסיבות כאלה, רובץ, כמובן על המבקש.

13.

בנטל זה המבקש לא עמד. בקשתו לא מצביעה על שום קושי חריג שאיננו חלק מחיי היומיום של אזרח מן השורה. הקושי להגיע לבית המשפט בגלל היותו רחוק ממקום מגוריו של המבקש או מחמת עומס בכבישים הוא קושי רגיל ואיננו בגדר חריג.

14.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.