בש"פ 7044-22 בש"פ 7044-22

1.לפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להעברת הדיון בתת"ע 10221-08-21 מבית משפט השלום לתעבורה באילת לבית משפט השלום לתעבורה מחוז מרכז.

2.ביום 25.12.2021 עצרה המבקשת את רכבה ליד תמרור 437, המסמן מקום חניה לרכב נכה, בניגוד לתקנה 72(א)(16) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. על כך ניתנה למבקשת הודעת תשלום קנס.

3.בבקשתה, המבקשת טוענת כי הסיעה את אמה הנכה ברכבה שלה, שאינו בעל תעודת נכה, לחופשה באילת. האם, שלטענת המבקשת הינה סיעודית, זקוקה לסיוע בהליכה, ועל כן, כך נטען, החנתה המבקשת את רכבה במקום חניה השמור לרכב נכה, הניחה את תו החניה של האם על לוח המחוונים ויצאה מהרכב ללוות את אמה למסעדה. כשחזרה לרכבה, מצאה את הודעת התשלום.

4.ביום 9.1.2022 הגישה המבקשת בקשה לביטול הודעת תשלום הקנס, וכשזו סורבה, ביקשה המבקשת להישפט.

5.המבקשת טוענת כי אמה הנכה תצטרך להעיד בבית המשפט, וכי בשל נכותה יהיה לה קשה להגיע לאילת בטיסה או ברכב לצורך מתן העדות. מכאן הבקשה שלפניי.

6.המשיבה טוענת כי העבירה בוצעה כאשר המבקשת ואמה שהו באילת, דבר המעיד על יכולתה של האם להתנייד ולהגיע לעיר אילת לצורך המשפט. לטענת המשיבה, אמנם המסמכים שצורפו לבקשה מלמדים על נכותה של האם, אך מכיוון שלא נטען כי חל שינוי לרעה במצבה של האם, ולאור העובדה שהאם והמבקשת שהו יחדיו באילת בעת ביצוע העבירה, הקושי של האם להגיע להעיד במשפט לא בוסס. המשיבה אף טוענת כי הבקשה אינה נסובה סביב הקושי של המבקשת להגיע לאילת, אלא סביב יכולת ההתניידות של אמה של המבקשת, שעשויה להיות עדת הגנה בתיק.

7.לכך מוסיפה המשיבה כי כעניין של מדיניות, קיים קושי בקבלת בקשות להעברת מקום דיון בעניינן של עבירות שבוצעו בתחומי עיר הנופש אילת, וזאת משום שנאשמים רבים מבצעים עבירות בעיר הנופש, ולאחר מכן מבקשים להעביר את הדיון למחוז דיון הסמוך לביתם. הדבר מביא, לטענת המשיבה, לקושי ממשי על רשויות האכיפה והתביעה בעיר. המשיבה טוענת כי מצב ייחודי זה דורש שכל בקשה להעברת מקום דיון מבתי משפט באילת תיתמך בטענות כבדות משקל. לטענת המשיבה, נסיבות כאלה אינן מתקיימות בבקשה דנן.

דיון והכרעה

5.על פי הכלל, כאשר נאשם מבקש את העברת הדיון בהליך נגדו, אך אין הוא מודה בעובדות כתב האישום, תהא הנטייה שלא להיעתר לבקשתו. הטעם לכך נעוץ בצורך בשמיעת ראיות, לרבות הגעת עדי תביעה, בהם גורמי אכיפה, לבית המשפט אליו הועבר הדיון. לפיכך, העברת הדיון במקום בו כופר הנאשם בעובדות כתב האישום תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (בש"פ 4344/12 טאובליב נ' מדינת ישראל (8.7.2012); בש"פ 507/18 מילר נ' מדינת ישראל (5.3.2018); בש"פ 6395/18 ויין נ' מדינת ישראל (12.9.2018)). עניינה של המבקשת לא בא בגדרם של מקרים חריגים אלה.

6.בנסיבות ענייננו, חרף אי הנוחות הכרוכה בניהול ההליך בבית משפט השלום לתעבורה באילת, לא מצאתי טעם להעדיף את נוחותה של המבקשת, וליתר דיוק, את נוחותה של אמה של המבקשת, על פני נוחותם של עדי התביעה, באופן המצדיק סטייה מכללי הסמכות המקומית הרגילים.

7.אכן, אין ספק כי לאור נכותה של האם יקשה עליה להגיע להעיד מטעם ההגנה לטובת בתה. ואולם, האם היא עדת הגנה פונטציאלית, ולא נטענה כל טענה לעניין הקושי הכרוך בהגעתה של המבקשת עצמה לעיר אילת. נוסף על כך, אמה של המבקשת שהתה בעיר אילת בעת ביצוע העבירה, ואף עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה אין מקום לקבל את הבקשה. מנגד, המשיבה טענה כי עדי התביעה, קרי, גורמי האכיפה הרלוונטיים, נמצאים כולם בעיר אילת והעברת הדיון למחוז אחר לשם מסירת עדות תכביד עליהם הכבדה משמעותית. לפיכך, לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת העברת מקום הדיון, באופן המצדיק קבלת הבקשה (בש"פ 1085/11 ספר נ' מדינת ישראל (22.2.2011); בש"פ 7917/21 בוקובזה נ' מדינת ישראל (3.12.2020)).

8.אשר על כן, דין הבקשה להידחות.