בש"פ 3763/10 מטי ממן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על עונש המאסר על-תנאי שהושת על המבקש במסגרת גזר דין שנתן בית המשפט המחוזי ביום 14.6.2009. גזר הדין, הכולל גם עונש של מאסר בפועל לתקופה של 21 חודשים, בא בעקבות הרשעתו של המבקש, לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

דין הבקשה להידחות. המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על גזר דין הוא 45 ימים (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. הפסיקה קבעה כי בערעורים פליליים לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה, כך נפסק, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, והארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. בה בעת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה ומקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים.

בענייננו, גזר הדין ניתן כאמור ביום 14.6.2009, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 16.5.2010 – בחלוף כמעט שנה. זהו איחור ניכר ביותר, ולא ניתנה לו הצדקה ראויה. הטענה כי המבקש ובא-כוחו היו טרודים לאורך התקופה בהליך פלילי אחר, אין בה כדי להוות טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור כה משמעותי בהגשת הערעור על גזר הדין בהליך הנוכחי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.