בש"פ 3787/12 טגנוב מורד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ביום 9.1.2012 ניתן גזר-דין בעניינו של המבקש (ונאשם נוסף). על המבקש הושת עונש של מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים (מיום המעצר), וכן מאסר על-תנאי ופיצוי למתלונן. כל אלה – בעקבות הרשעה בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות.

גזר-הדין ניתן במעמד הצדדים, כך שהמועד האחרון להגשת ערעור חל ביום 23.2.2012. הבקשה שלפניי הוגשה בתאריך 14.5.2012. יצוין כי המבקש היה מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית.

בבקשה להארכת מועד נטען כי בעוד שהסנגוריה הציבורית הגישה ערעור מטעמו של הנאשם האחֵר, לא הוגש ערעור מטעם המבקש – מטעמים השמורים עם הסנגוריה הציבורית – והקשר בין המבקש לבין הסנגוריה נותק. רק ביום 10.5.2012, כך נטען בבקשה, עלה בידי המבקש לשכור את שירותיו של בא-כוחו הנוכחי, ומכאן הבקשה למתן ארכה עד ליום 15.6.2012. בבקשה מודגש כי המבקש לא היה מודע לסדרי הדין הנוגעים למועד הגשת ערעור פלילי, ולכן לא הגיש ערעור במועד (ולו ערעור תמציתי נטול-נימוקים).

עוד נטען כי משהוגש ערעור על-ידי הנאשם-השותף, והערעור קבוע לשמיעה בחודש ספטמבר שנה זו, יהא זה צודק ונכון להתיר אף למבקש להביא את עניינו לפני בית משפט זה, והדבר אף לא יגרום להכבדה יתרה על המשיבה.

הסנגוריה הציבורית התבקשה למסור התייחסותה לאמור בבקשה. הסנגוריה מציינת כי לאחר ששקלה בדבר מצאה לנכון להגיש ערעור מטעם הנאשם האחֵר בלבד, כשהערעור נסב על חומרת העונש. הסנגוריה הציבורית אינה מפרטת מטבע הדברים את שיקוליה, אך מציינת כי "במניין השיקולים נכללה, בין היתר, גם העובדה שהמבקש לא העלה בפני עורך הדין שייצג אותו מטעם הסנגוריה הציבורית בקשה מפורשת להגשת ערעור בעניינו, ומבירור שנערך עובר להגשת הודעה זו עולה כי עורך הדין נפגש עם המבקש אף לאחר מתן גזר הדין בתיק זה". באשר לטענה בדבר ניתוק הקשר, מטעימה הסנגוריה הציבורית כי לא נמצאה פנייה של המבקש אליה – בין למחוז תל-אביב-מרכז שם טופל התיק העיקרי, בין לסנגוריה הציבורית הארצית.

המדינה הודיעה כי היא מתנגדת למתן ארכה במקרה זה, זאת בשים לב למשך האיחור, ולכך שההסבר היחיד שהוצג על-ידי המבקש נסתר בהודעתה של הסנגוריה הציבורית. עוד נטען כי סיכויי הערעור נחזים להיות נמוכים, נוכח עברו הפלילי של המבקש.

בהחלטתי מיום 3.6.2012 קבעתי כי על המבקש להבהיר את עניין הקשר עם הסנגוריה הציבורית, וכן להבהיר אם בכוונתו לערער על חומרת העונש בלבד (בדומה לערעורו של השותף), או שמא גם על עצם ההרשעה. בהודעה מיום 5.6.2012 מסר בא-כוח המבקש כי בירר ומצא שאכן נערכה לאחר גזר-הדין פגישה בין המבקש לבין עורך-הדין מטעם הסנגוריה הציבורית. במהלך הפגישה הודיע עורך-הדין למבקש כי הוחלט שלא להגיש ערעור בעניינו, אלא בעניין השותף בלבד. המבקש (השוהה בבית האסורים) ניסה לאחר מכן ליצור קשר עם הסנגוריה הציבורית אך הדבר לא צלח. בא-כוח המבקש מדגיש כי הערעור המיועד ייסוב על חומרת העונש בלבד.

לאחר ששקלתי בדבר החלטתי ליתן ארכה כמבוקש. אמת, טענתו של המבקש כי לא ידע שהזכות להגיש ערעור קצובה בזמן, מעוררת תמיהה ולוּ מן הטעם שהמבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא, נפגש לאחר גזר הדין עם עורך-דינו, וכמו כן הצורך להגיש ערעור תוך 45 ימים מצוין בסיפא של גזר הדין. גם הטענה בדבר חוסר הצלחה ליצור קשר עם הסנגוריה הציבורית, אינה ברורה די הצורך. עם זאת איני מתעלם מכך שהמבקש שוהה בבית האסורים, ומכך שהסנגוריה הציבורית שייצגה אותו בערכאה דלמטה לא מצאה לנכון להגיש ערעור מטעמו – ושיקוליה בעניין זה עמה. לכך מתווספת נקודה נוספת שיש לה חשיבות בעיני, והיא שתלוי ועומד ערעורו של השותף (בעניין חומרת העונש), כאשר גם ערעורו של המבקש דנן ייסוב – כך הבהיר עורך-הדין – על גזר הדין בלבד.

דומה בעיני כי לאור כלל הנסיבות, ולאור העובדה שמדובר בהליך פלילי, יהא זה נכון ליתן ארכה כמבוקש, גם אם ההצדקה לאיחור הניכר – גבולית. אשר על כן, ניתנת בזאת ארכה להגשת ערעור עד ליום 15.6.2012. תשומת לב המזכירות והיומן לקשר בין הערעור שיוגש לבין ערעורו של הנאשם האחר התלוי ועומד.