בש"פ 3950/08 עארף אבו עמאר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתיק ב"ש 20420/08 מיום 2.4.2008, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר וכנגד נאשם נוסף (להלן: סולימאן) הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 24.2.2008 הבחינו שוטרי משמר הגבול ברכב בו נהג סולימאן, כשהוא מסיע ברכב ארבעה שוהים בלתי חוקיים. השוטרים החלו במרדף אחרי רכבו של סולימאן, כאשר העורר, בארבע הזדמנויות שונות, חוסם את דרכם ברכבו ומונע מהם מלהמשיך במרדף, תוך יצירת סיכון לחייהם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 20420/08).

בהחלטתו מיום 2.4.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' זלצ'ובר) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי בשל חומרת המעשים המיוחסים לו נוטה הכף כנגד שחרורו, חרף גילו הצעיר, עברו הנורמטיבי והמלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

בא כוח העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר, ועל קיומה של עילת מעצר בשל חומרתן של העבירות. עם זאת טוען בא כוח העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, על רקע נסיבותיו האישיות והמלצתו של שירות המבחן. עוד טוען בא כוח העורר כי בנסיבות העניין נוצרה אפליה בין עניינו של העורר ועניינו של אדם אחר שהיה מעורב בפרשה בדרך דומה, כשכנגד אדם זה כלל לא הוגש כתב אישום.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אין בחלופה שהוצעה כדי לשלול את מסוכנותו של העורר, הנלמדת מחומרת מעשיו. עוד טוענת באת כוח המשיבה, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניינו של המעורב הנוסף לעניינו של העורר.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה

כי דין הערר להתקבל.

מבלי להמעיט מחומרת מעשיו של העורר, אשר סייע ונטל חלק בפעולותיו בתופעה קשה וחמורה (ראו בש"פ 9953/07 בסט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2007)), השתכנעתי כי יש בחלופת המעצר שהוצעה על ידו ואשר התקבלה על ידי שירות המבחן, כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו.

העורר הינו אדם צעיר, נשוי ואב לשני תינוקות. אין לו כל הרשעה קודמת, ובעבר אף שירת שירות צבאי מלא ביחידת הגששים של צה"ל. חרף הקושי שבהתמודדות עם הפער שבין תדמיתו החיובית של העורר ובין חומרת מעשיו, המליץ שירות המבחן לקבל את חלופת המעצר שהוצעה על ידו, בציינו כי התרשם שההליכים המשפטיים שנפתחו כנגדו היוו גורם מרתיע. בנסיבות אלו, ולאור מצוותו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מצאתי כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

על פי חלופת המעצר, שנבחנה והומלצה על ידי שירות המבחן, העורר ישהה במעצר בית בביתו ובפיקוחו של אחיו למחצה, מחמד אבו עמאר, כשבעת הצורך יסייע לו גיסו, חאלד אלעלימי. שירות המבחן התרשם מיכולותיהם של שני המפקחים להציג גבולות ברורים לעורר ולהוות עבורו דמויות סמכותיות. מצאתי לנכון לאמץ התרשמות זו, חרף חששה של באת כוח המשיבה מפני יחסם העוין של בני משפחת העורר כלפי הרשויות. לעניין זה לא מצאתי כי יש בחוסר שיתוף פעולה של כמה מבני המשפחה המורחבת עם המשטרה כדי להשליך על האמון שיש להעניק לכלל בני המשפחה.

אשר על כן, הערר מתקבל. הדיון בעניינו של העורר יוחזר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר יקבע את תנאי שחרורו לחלופה שהוצעה על ידי שירות המבחן, ובהם הפקדת ערבות צד ג' של המפקחים והפקדה כספית במזומן.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט המחוזי.