בש"פ 3982/02 אסף מצרי נ. מדינת ישראל

1.לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגש כתב אישום נגד העורר, בו יוחסה לו עבירה של אינוס. ביום 7.1.02 החליט בית המשפט (כבוד השופט צ' גורפינקל) לעצור את העורר עד תום משפטו. ערר שהוגש לבית משפט זה נדחה ביום 13.3.02 על ידי כבוד השופטת ד' ביניש. למחרת היום הגיש העורר בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר. הבקשה נדחתה ביום 24.4.02 על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל. הערר מכוון נגד ההחלטה האחרונה.

2.על פי כתב האישום, פנה העורר ביום 1.12.01 למתלוננת, שהינה אזרחית פיליפינית העובדת בארץ, בשאלה האם היא מעוניינת לנקות את ביתו. המתלוננת השיבה בחיוב. למחרת אסף העורר את המתלוננת ברכבו והביאה לבית מגוריו. השניים עלו לחדרו של העורר, שנמצא בקומה השנייה של הבית. בעודם בחדר, חיבק העורר את המתלוננת, ליטף אותה, דחף אותה על המיטה ולבסוף אנס אותה. העורר הודה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, אלא שלטענתו נעשה הדבר בהסכמתה. בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום שהוגש נגד העורר. בנוסף לגרסתה של המתלוננת, סמך בית המשפט על הודעות של אחרים לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע הנטען, וכן על סתירות מסוימות שנתגלו בין גרסתו של העורר לבין דבריהם של בני משפחתו. כך למשל, העורר טען כי הביא את המתלוננת לבית המגורים על מנת שתנקה את חדרו. מאידך, אימו של העורר מסרה כי היא זו שמנקה את הבית, כולל חדרו של העורר. הערכאה הראשונה אף קבעה כי קיימת עילת מעצר, וכי לאור הנסיבות אין לאפשר שחרור לחלופת מעצר. כאמור, ביום 13.3.02 נדחה ערר שהגיש העורר לבית משפט זה.

3.העורר פנה בבקשה לעיון חוזר יום אחד לאחר שנדחה הערר בבית משפט זה. הבקשה התבססה על ממצאיה של בדיקת פוליגרף, שנערכה לעורר באופן פרטי, בבית המעצר. עיון בחוות הדעת של מומחה הפוליגרף מראה כי השאלות שנשאל העורר היו אלה:

א.האם המתלוננת נתנה לך בבית אגרופים או ביקשה שתפסיק?

ב.האם זו אמת שהמתלוננת ניסתה לפתוח את דלת החדר?

ג.האם המתלוננת חיבקה ונישקה אותך בחדר?

העורר השיב בשלילה לשתי השאלות הראשונות ובחיוב לשאלה השלישית. בחוות הדעת נקבע, כי "לא אובחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר". בחוות הדעת אף נאמר, כי תנאי הבדיקה לא היו אופטימליים בשל המקום בו היא נערכה. כמו כן נכתב בה, כי מומלץ לערוך בדיקות נוספות, בתנאים אופטימליים, לעורר, וכן כי יש לבדוק את המתלוננת. בית המשפט המחוזי הביע את הדעה, כי ניתן להסתמך על בדיקת פוליגרף לעניין החלטה האם לעצור חשוד לצורכי חקירה, בעוד שלא ניתן להסתמך על בדיקה זו, כאשר נבחנת השאלה האם יש לעצור נאשם עד תום ההליכים. הסיבה שניתנה להבחנה זו הייתה, כי בדיון במעצרו של נאשם - בניגוד לחשוד - יש לבחון חומר ראיות שמותר להגישו כראיה בעת המשפט עצמו.

4.בערר שלפניי טענה פרקליטתו של העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה בסברתו, כי לא ניתן להסתמך על תוצאותיה של בדיקת פוליגרף, תוצאות המצביעות על כך שגרסתו של נאשם הינה אמת. הפרקליטה המלומדת הפנתה לפסקי דין שונים, אשר מצביעים, להשקפתה, על כך שאין מניעה להסתמך על ממצאים של בדיקת פוליגרף, כאשר בוחנים את השאלה האם קיימות ראיות לכאורה נגד נאשם שהוגש עליו כתב אישום. באת כוחו של העורר אף ביקשה להסתמך על פלט של שיחות טלפון, שממנו עולה כי המתלוננת יצרה קשר באמצעות הטלפון עם העורר לאחר המקרה. המשיבה מצידה תמכה בהבחנה שעשה בית משפט קמא לעניין שימוש בתוצאות של בדיקות פוליגרף בין מעצר לצורכי חקירה לבין מעצר עד תום ההליכים. נציגת המדינה אף הצביעה על כך, שהנושא של שיחות הטלפון עלה בשלבים קודמים, למשל, במסגרת הערר הקודם שהוגש.

5.אין צורך להכריע במסגרת ערר זה בשאלה הנוגעת לממצאים של בדיקות פוליגרף, ומה המשקל שיש ליתן לתוצאות, אם בכלל, בעת דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. הנושא עלה לאחרונה בבש"פ 7063/01 מלמד נ' מדינת ישראל נו(1) 289. באותו מקרה, נערכה בחינה מקיפה של הפסיקה בנושא, אך בסופו של דבר לא היה צורך בהכרעה.

נוטה אני לדעה, כי ממצאיה של בדיקת פוליגרף אינם בגדר הנתונים שניתן להסתמך עליהם, כאשר נבחנת השאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לצורכי בקשה למעצר עד תום ההליכים. הנימוק הוא, שתוצאותיה של הבדיקה לא יהוו ראיה כשרה בעת שמיעת התיק העיקרי (בש"פ 7063/01 הנ"ל; בש"פ 7898/01 בורקאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עם זאת, מוכן אני להניח, לעניין ערר זה, כי במקרים מסוימים ניתן יהיה להסתמך על הממצאים שבבדיקת פוליגרף. אף אם כך הוא, ברי שהתוצאות לא יהוו גורם מכריע שייטה את הכף לזכותו של הנאשם, גם אם הוא נמצא דובר אמת. במקרה הנוכחי, הבדיקה לא נעשתה בתנאים אופטימליים. על כן, אפילו היה לממצאים משקל כלשהו מההיבט העקרוני, הרי שבמקרה הספציפי המשקל הינו זעום ביותר. יתרה מזו, השאלות שהוצגו לעורר התייחסו לעניינים צדדיים ולא עסקו בשאלה העיקרית שבמחלוקת, והיא האם יחסי המין קוימו בהסכמה. לאור אלה - תנאי הבדיקה וטיבן של השאלות שהוצגו לעורר - אין חשיבות ממשית לממצאים שבבדיקה, ובוודאי שאין בהם כדי לשנות מן הקביעה בהליכים הקודמים בעניין מעצרו של העורר עד לסיום משפטו. אוסיף, כי בצדק טענה המשיבה, שהנושא של שיחות הטלפון בין המתלוננת לעורר עלה בערר הקודם, ולפיכך אין בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר.

6.אי לכך, הערר נדחה.