בש"פ 4137/03 מאיר רשיד נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בגין עבירות של סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, ניהול מקום לשם עיסוק בזנות ותקיפה. על-פי הנטען בכתב האישום, שכר העורר חדרים בבית מלון והעסיק בהם במשך כשנה וחצי נערות אשר סיפקו שירותי מין לגברים ומסרו לעורר את רווחיהן. כן נטען, כי במהלך נובמבר 2000 קנה העורר את המתלוננת, אזרחית אוזבקיסטאן, אשר הגיעה לארץ באופן בלתי חוקי דרך גבול מצרים לשם העסקתה בזנות. העורר לקח מן המתלוננת את דרכונה והעסיק אותה במתן שירותי מין לגברים. בנוסף נטען, כי באחד הימים בחודש דצמבר 2000 תקף העורר את המתלוננת על כך שהזמינה לחדרה מספר בנות לשתיית וודקה והיכה אותה. בעקבות אירוע זה אף הודיע העורר למתלוננת כי החליט לקנוס אותה בסך 800 דולר שיופחת משכרה. לבקשת התביעה הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום בירור משפטו. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

בהודעותיה במשטרה מסרה המתלוננת, כי משהגיעה למלון בו הפעיל העורר את עסקו, נשלל ממנה דרכונה ונאמר לה כי יהיה עליה לעסוק בזנות. לדבריה, הורה לה העורר להישאר בחדרה ואיים עליה כי יקנוס אותה אם לא תציית. כן איים עליה כי אם לא תקבל די לקוחות תועבר למקום גרוע יותר. עוד מסרה המתלוננת, כי העורר אמר לה כי הוא רכש אותה ועל כן עליה לעבוד עבורו בזנות במשך שנה. שעות עבודתה היו מן השעה 11:00 לפני הצהריים ועד השעה 04:00 ביום שלמחרת, משך שישה ימים בשבוע. לדבריה, אמר לה העורר כי בחודשיים הראשונים לעבודתה לא תשולם לה משכורת, משום שעליה להחזיר לו את ההוצאות ששילם עבורה וכן את עלותו של כרטיס הטיסה שיירכש עבורה לשם חזרתה למולדתה.

השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה לביצוע עבירות של סרסרות למעשי זנות, ניהול מקום לשם עיסוק בזנות ותקיפה. באשר לעבירת סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות נקבע, כי אין בדברי המתלוננת - לפיהם, כאמור, אמר לה העורר ששילם כסף בתמורתה - משום ראיה חד משמעית לביצועה של עבירה זו. עם זאת צוין, כי העורר היה מעורב בתהליך רכישתן של נערות שהוברחו לארץ והועסקו על-ידו. כן צוין, כי העורר נהג בנערות מנהג בעלים בכך שהיכה אותן ושלל מרשותן את דרכוניהן, וכי כפועל יוצא מכך היו הנערות תלויות בחסדיו ונטולות כל אפשרות ממשית להפסיק את עבודתן כרצונן. נסיבות אלה, לדעת השופט המלומד, מעידות על מסוכנותו הרבה של העורר ומקימות לגביו עילת מעצר המצדיקה את מעצרו.

בערר שלפניי נטען, כי בידי התביעה אין ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירת סחר בבני-אדם; ועל כן אין עילה למעצרו עד תום ההליכים במשפטו. כן נטען, כי אף אם קיימת עילה למעצרו של העורר, היה על בית-המשפט, למצער, לבחון קיומה של חלופת מעצר.

דין הערר להידחות. כשלעצמי, נוטה אני לקבל את עמדת המדינה לפיה קיימות ראיות (לפחות נסיבתיות ועקיפות) לביסוס אשמתו של העורר גם בעבירת סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות. אולם איני נדרש להכריע בשאלה זו בערר שלפניי, מאחר וסבור אני כי בנסיבותיה החמורות של הפרשה, צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי אף ללא קיומן של ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירת סחר בבני-אדם, יש במכלול העבירות האחרות בהן הואשם כדי להצדיק את מעצרו. כבר נפסק, כי "עבירות החזקת מקום לזנות וסרסרות למעשי זנות עשויות להוות, בנסיבות מסוימות, עילה למעצר נאשם גם כשהן עומדות לעצמן בשל מסוכנות לשלום הציבור" (דברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 2878/03 גורדון נ' מדינת ישראל ). העורר, כפי שתואר, העסיק את המתלוננת (ואחרות כמותה) בזנות לאחר ששלל את דרכונה, ותוך שהוא מגביל את חופש תנועתה, מחייבה לקבל לקוחות במשך שעות רבות, מאיים עליה ונוהג בה מנהג בעלים. משקלם המצטבר של מעשים חמורים אלה מעיד על מסוכנותו הרבה ומקים עילה למעצרו. לעת הזאת, איני רואה מקום להמיר את המעצר בחלופה; אך זכותו של הסניגור שמורה לו לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לבחינת קיומה של חלופת מעצר בעניינו של העורר לאחר העדתה של המתלוננת במשפט, ככל שתהיה לו עילה לכך.

הערר נדחה.