בש"פ 4185/12 יצחק פלק נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ת 15299-04-12, כבוד השופט י' שפירא ) לפיה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' מינטקביץ , מ"ת 4032-04-12) להורות על מעצרו של המבקש עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

2.

ביום 23.3.2012 הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש לצורכי חקירה עד ליום 25.3.2012. המבקש הובא לבית משפט השלום ביום 25.3.2012 בבקשה להארכת מעצר שנייה. בית משפט השלום ( כבוד השופט חיים לירן , מ"י 41653-03-12) הורה של שחרורו של המבקש. במסגרת תנאי השחרור נקבע שהמבקש יתייצב לחקירה כל אימת שיידרש לעשות כן. בית משפט השלום דחה את בקשת המשטרה לעכב את שחרורו של המבקש. המשטרה הגישה ערר, אך המבקש לא התייצב לדיון שנקבע. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי אין לבית המשפט נתונים על כך שהודע למבקש כדין על הגשת הערר ועל קיום הדיון, ולפיכך נדחה הערר (עמ"י 44173-03-12, כבוד השופטת א' אפעל-גבאי ). ביום 1.4.2012 נעצר המבקש והובא לתחנת משטרה לחקירה. ביום 2.4.2012 הוגש נגד המבקש כתב אישום ביחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.

כתב האישום שהוגש, מייחס למבקש שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירת איומים לפיה איים להרוג את אשתו לשעבר (להלן: המתלוננת ) אם תגיש תלונה במשטרה. על-פי המתואר בכתב האישום תקף המבקש את המתלוננת במועדים שונים. על-פי אחד האישומים גרם לה חבלות של ממש, הוא ישב עליה וחנק אותה בשתי ידיו עד שאיבדה את הכרתה. בהמשך קשר את המתלוננת בידיה, ברגליה ובפיה, הכניס לפיה כדורי קלונקס, תוך שהורה לה לבלוע אותם. המתלוננת ירקה את הכדורים והמבקש סתר לה והמשיך להכניס כדורים לפיה. על-פי האישום הרביעי הפר

המבקש הוראה חוקית בכך שלא התייצב לדיון שאליו התחייב להגיע וניתק קשר באופן שלא איפשר את זימונו לחקירה.

4.

בית משפט השלום הורה על מעצרו של המבקש עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. במוקד עמדה טענת המבקש לפיה חרף העובדה ששוחרר ממעצר וערר המדינה על שחרורו נדחה, הוא נעצר במעצר שאינו חוקי ביום 1.4.2012. רק למחרת הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד לסיום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי מהמסמכים בתיק עולה כי נעשו ניסיונות רבים לאתר את המבקש על מנת לזמנו לדיון בערר. הניסיונות כללו ניסיונות התקשרות טלפונית וחיפושים בביתו יום אחר יום בין הימים 26.3.2012 – 31.3.2012. כמו כן, הודבקו על דלת ביתו של המבקש הזמנות המורות לו להתייצב לחקירה. נקבע כי המבקש נמנע מלענות לפלאפונים שברשותו וכי לא היה בביתו. מכאן הגיע בית משפט השלום למסקנה שהמשיב התחמק מהשוטרים ולא מילא אחר תנאי השחרור שנקבעו. נפסק כי גם אם המעצר לקה באי- חוקיות, הרי שאי-חוקיות המעצר איננה שיקול יחיד ומכריע ויש לשקול שיקולים נוספים הצריכים לעניין. נקבע כי משהוגש כתב אישום, עילת המעצר שונה לחלוטין. לאור העובדה שהמבקש הפר את תנאי השחרור נוצרה עילת מעצר נוספת, שכן המבקש לא התייצב לדיון ולא התייצב לחקירה, אלא התחמק מהשוטרים. נקבע כי חומרת העבירות המיוחסות למבקש, האופן בו בוצעו המעשים, עברו הפלילי, העובדה שמיוחסת לו הפרת הוראה חוקית שבוצעה לכאורה מייד לאחר ששוחרר, כל אלה מלמדים על מסוכנותו ועל החשש להימלטות מאימת הדין (החלטת השופט ד' גדעוני מיום 2.4.2012 במ"ת 4032-04-12 והחלטה משלימה ומקיפה לאחר בחינת הראיות מיום 4.4.2012 מפי כבוד השופט י' מינטקביץ ).

5.

המבקש הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בחוקיות המעצר מיום 1.4.2012 והמשמעות המשפטית הנגזרת מכך. נקבע כי על-פי החלטת המעצר שניתנה על-ידי השופט לירן, נדרש המבקש להתייצב לחקירה "כל אימת שנדרש". נקבע כי העובדה שהמבקש לא התייצב לדיון בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי אינה בגדר עילת מעצר, אך יש בה כדי לחזק את טענת המשיבה כי המבקש מתחמק מלהתייצב לחקירה בכל דרך אפשרית. ניתן משקל לכך שהמשטרה עשתה ניסיונות רבים לאתר את המבקש, אך לא ניתן היה לאתרו בכתובת ובמספר הפלאפון שמסר למשיבה. נקבע שהמבקש ידע שהמשטרה מבקשת לחוקרו, אך הוא בחר להתחמק מלהגיע לתחנת המשטרה. על בסיס האמור נפסק כי המבקש לא קיים את תנאי השחרור והערר נדחה (עמ"ת 15299-04-12, כבוד השופט י' שפירא ). מכאן הבקשה למתן רשות ערר.

טענות המבקש

6.

לטענת המבקש, ביום 5.3.2012 ניתנה על-ידי בית משפט השלום החלטה המורה על שחרורו. בהחלטה נכללו תנאים שונים. משטרת ישראל הוסיפה תנאי שלא נכתב בהחלטה לפיו על המבקש להתייצב לדיון בערר, וזאת שלא כדין. לטענת המבקש בית המשפט המחוזי התעלם מטענה זו שיש לה השלכה ישירה על המשך מעצרו מחדש. בנוסף נטען כי בתי משפט השלום והמחוזי נתנו משקל לכך שהפר הוראה חוקית על בסיס מסמכים המתעדים ביקורי בית בביתו שבמעלה אדומים, כאשר באותה עת עמד נגדו צו הרחקה שניתן מכח צו הגנה שהוציאה נגדו המתלוננת. לטענתו התעלמות מהצו גרמה לעיוות דין כלפיו.

דיון

7.

לאחר בחינת הבקשה ועיון בנספחיה לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה וזאת גם ללא צורך בקיומו של דיון בנוכחות הצדדים (סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). העניין דנא אינו נופל לגדר המצבים המעוררים דיון בשאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 17.4.2011); בש"פ 2942/11 ועקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 13.4.2011)), גם בראייה רחבה יותר, לא מצאתי כי יש בהחלטה כדי לגרום למבקש עיוות דין וזאת לנוכח העובדה שלא מצאתי בטיעוני המבקש אינדיקציה לטעות משפטית שנפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

8.

החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שדנו בעניינו של המבקש, וכמוהן החלטות קודמות שפורטו לעיל, נותנות מענה הולם לטענות המבקש. נדמה כי קו ההגנה של המבקש בהליכים בבית משפט קמא ובהליך שלפניי מתמקד בניסיון למצוא פגמים פרוצדוראליים שנפלו בהליכים, וזאת מבלי להתבונן על התמונה בכללותה. המבקש טען לקיומו של צו הגנה, אך לא התמודד עם הנמקת בית משפט קמא לפיה הניסיונות לאתרו בביתו ובפלאפון שמסר כּשלו. המבקש ניסה לטעון בבית המשפט המחוזי כי הטלפון לא היה ברשותו במועד הרלוונטי, אך טענה זו נסתרה נוכח העובדה ששוחח עם המתלוננת באותה עת ואף יצר קשר עם עורך דינו ותיאם עִמו הגעה למשטרה (עמוד 6 להחלטת בית המשפט המחוזי) . העיקר הוא שהוּכח שהמבקש נמנע מלהתייצב לחקירה במשטרה ולא ניתן היה ליצור עִמו קשר חרף ניסיונות רבים של המשטרה שנאלצה להשקיע משאבים, שכידוע הם מוגבלים, כדי לאתר את המבקש. בכך הפר את ההוראה של בית משפט השלום לפיה היה עליו להתייצב בכל עת שיידרש. נדמה כי המבקש עשה מאמץ בכל עת כדי שלא להתייצב. נתון זה מצטרף לקביעות נוספות בדבר מסוכנות המבקש הנלמדת לכאורה מהתיאור המופיע בכתב האישום ביחס למעשיו האלימים החוזרים ונשנים כלפי המתלוננת. יצוין כי הגם שהערר בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת אי-חוקיות המעצר, המבקש הסתפק בציון העניין במסגרת השתלשלות ההליכים בלבד. לצד זאת אדגיש כי מסקנת בית משפט קמא בסוגיה זו מקובלת עליי, שכן בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים מובילה למסקנה כי ההחלטה לעצור את המבקש עד לסיום ההליכים, בדין יסודה.

9.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.