בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ. השר לעיניני דתות

על פגישה שלא היתה שעה שהעותרות לא ידעו כלל על פגישה מיועדת? העותרות לא ידעו כלל על פגישה מיועדת, וממילא לא ניתן להדביק בהן לא "זלזול" ולא "חוסר רצינות"; ובוודאי אין לייחס להן השקפה "אנטי דתית".

משהופרך הטעם האחד להחלטתה של ועדת השרים, בטלה מאליה ההחלטה עצמה, והעותרות מס' 8 ו9- בבג"צ 4247/97 ראויות שתהיינה מועמדות לכהונה במועצה הדתית של תל-אביב-יפו. אשר לנושא השקפת עולמן של הגב' אנטר-קרטס ובריש - באשר הוא: בנושא זה דיברנו למעלה, ובמקום זה נוסיף אך זאת, שלא נמצא לנו כי נתקיים בהן, או באחת מהן, תנאי-פסול של היותן "אנטי-דתיות".

אשר לחיפה

17.עניינה של חיפה דומה לעניינה של תל-אביב. הרכבה של המועצה הדתית בחיפה הוא אותו הרכב שנקבע לאחר הבחירות שהיו למועצת העירייה בשנת 1983. גם כאן כשלו שרי הדתות לדורותיהם לעשות את שהטיל עליהם החוק, אך גם כאן רובץ המחדל לפיתחה של מועצת העירייה אף-היא.

18.הבחירות למועצת העירייה בחיפה נערכו ביום 2.11.93, וכקבוע בסעיף 6(א) לחוק אמורה היתה המועצה הדתית בהרכבה החדש לעמוד על רגליה לאחר שישה חודשים, ביום 2.5.94. והנה, רק ביום 9.8.94 התכנסה מועצת העירייה לדון ברשימת מועמדיה, והחליטה לפסול את מועמדי סיעת מר"צ במועצה, הגב' ענת פרוינד ועורך-דין יונתן פרידלנד (העותרים מס' 10 ו11- בבג"צ 4247/97). על החלטת פסילה זו הוגשה עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק ( פרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים , לעיל), ולסופו של דיון החליט בית-המשפט (ביום 1.1.96) כי "פסילתם של מועמדים אלה התבססה אך ורק על שיקולים הקשורים בהשקפת עולמם, אשר ביטאו הפליה פסולה ושלחברי המועצה אסור היה להתחשב בהם." עקב כך החליט בית-המשפט לבטל את החלטתה של מועצת עיריית חיפה ולהכריז על מועמדיה של סיעת מר"צ (העותרים מס' 10 ו11- הנ"ל) "כעל מי שנבחרו כמועמדים מוצעים מטעם מועצת העיריה, לחברות במועצה הדתית".

19.מאז החלטה זו ועד להגשתה של העתירה שלפנינו - למיום 1.1.96 ועד ליום 9.7.97 - לא עשה שר הדתות דבר וחצי-דבר לחידוש הרכבה של המועצה הדתית בחיפה. לא זו בלבד, אלא שלא השר ולא עוזרו אף לא טרחו להשיב לפניות רבות ותכופות שהופנו אליהם. גם מועצת עיריית חיפה תרמה את חלקה לשיהוי הכבד, שכן רק ביום 11.12.96 טרחה להעביר לשר את רשימת מועמדיה.

20.הרבנות המקומית נתבקשה לחוות דעתה על המועמדים מטעם מועצת העירייה (לאחר הצו המוחלט), ובתגובה על-כך שלחה הרבנות לגב' פרוינד ולעורך-דין פרידלנד שאלון בו נתבקשו להשיב בכתב על שאלות שעניינן אורח חייהם. הנה מיקצתן של השאלות (מתוך ארבע-עשרה שאלות):

"5. האם הנך מרבה לסעוד מחוץ לבית?

6.האם הנך מקפיד על תעודת כשרות?

7.בעת עריכת קניות הנך קונה מכל הבא ליד או

בודק את תוכן המוצרים?

8.מה הנך נוהג לבדוק בעת קניית מצרכי מזון?

.....

11.אם ביהכנ"ס בו אתה נוהג להתפלל אינו נמצא

באיזור מגוריך, כיצד אתה מגיע אליו בשבתות

ובחגים? ...

13.האם הנך נוהג לבקר בשבתות ובחגים במופעי

תרבות, כגון: קונצרטים, סרטים, תיאטרון, ים,

כדורגל? "

מר פרידלנד לא השיב לשאלון, ואילו הגב' פרוינד ענתה תוך שהיא מוחה על השאלות (ובלשונה: "איני נמנעת מלענות עליו [על השאלון], למרות שאני רואה אותו במורת-רוח ויש בו טעם לפגם כיוון שהוא מהווה חדירה שאינה ראויה ואינה מקובלת לפרטיותי ...").

21.ועדת השרים נדרשה לנושא, ובישיבתה מיום 18.10.98 הודיעו הרב האשכנזי לחיפה, הרב שאר-ישוב הכהן, ועימו נציג הרב הספרדי, כי לא יאשרו את מועמדותם של מי שלא השיבו על השאלון. עורך-דין שפר, סגן פרקליט המדינה, נכח בישיבה וחיווה את דעתו כי המועמדים רשאים היו שלא להשיב לשאלונים שנשלחו אליהם שכן אותם שאלונים הכילו שאלות שהן בגדר חדירה לצינעת הפרט. ועדת השרים לא קיבלה את חוות-דעתו של עורך-דין שפר. תחת זאת נענתה לרבנות המקומית, וכך החליטה:

"חברי הוועדה מקבלים את דברי הרבנים ומחליטים לפסול את אלו אשר לא ענו ולא הגיבו כלל על השאלון ובכך הפגינו, לדעתם, את חוסר רצינותם ואת זלזולם"

כך נפסלה מועמדותו של עורך-דין פרידלנד. אשר לגב' פרוינד, כך מלמד אותנו פרוטוקול ישיבת הוועדה:

"הגב' ענת פרוינד ענתה על השאלון ומתשובותיה עולה כי הנ"ל מגיעה במכונית לבית הכנסת בשבת ובחגים, יש לה זיקה חיובית לאוכלי כשר, אך היא באופן אישי אינה מקפידה בכך. על סמך תשובותיה הרבנים מתנגדים למינויה.

יהודה שפר - מזכיר שוב כי על פי הפסיקה, המועמד צריך להיות דתי או לפחות שאינו אנטי דתי . אין לפסול אדם בשל השקפותיו. אילו התרשמו הרבנים כי הגב' פרוינד מעונינת להרוס אז יש בסיס להתנגדות, אך לא נהוג לשאול כיצד אדם נוהג בביתו ועל פי תשובותיה, ספק אם יש עילה להתנגדות.

משה ליאון- מקבל את דעת הרבנים בעניין הגב' ענת פרוינד ומגדירה כאנטי דתית. (ההדגשה במקור - מ' ח'"

כך נפסלה, איפוא, גם מועמדותה של הגב' פרוינד. ועדת השרים הוסיפה והחליטה כי תחת ה"ה פרוינד ופרידלנד יבואו ה"ה אליעזר יגר ומשה עמר. החלפת מועמדים זו, לא היתה על דעתה של סיעת מר"צ בחיפה (אותה סיעה שמועמדים אלה אמורים היו לייצגה).

האם החלטתה של ועדת נציגי השרים החלטה ראויה היא? בעניין זה יש להבדיל בין ההחלטה באשר לעורך-דין פרידלנד לבין ההחלטה באשר לגב' פרוינד.

22.אשר לעורך-דין פרידלנד: לדעתי צדק עורך-דין שפר באומרו כי עורך-דין פרידלנד - כמוהו גב' פרוינד - נשאלו שאלות שהן בגדר חדירה לצינעת הפרט, וכי מטעם זה בלבד רשאים היו המועמדים שלא להשיב לשאלות שנשאלו. יתר-על-כן: השאלות בעיקרן לא היו רלבנטיות כלל על-פי מיבחני ה"התאמה" לכהונה במועצה דתית. המיבחן העיקרי לפסילה הוא, כפי שראינו, היותו של מועמד "אנטי דתי"; ולא נמצא לנו כי השאלות נסבות כלל על נושא האנטי-דתיות. מר פרידלנד יכול שיהא לו עניין לגיטימי בשירותי הדת גם אם נוסע הוא בשבת וגם אם נוהג הוא לבקר בשבתות במופעי תרבות (אם נדבר אך בשתיים מתוך השאלות שהבאנו). גם לו השיב מר פרידלנד לכל השאלות שלא כפי שהרבנות היתה מבקשת כי ישיב - וגם אם נתעלם מן הפלישה הבוטה לפרטיותו של אדם - גם אז לא ידענו מה בין אותן תשובות לבין התאמתו לשמש כחבר במועצה הדתית על-פי ההלכה שנקבעה זה-מכבר. השאלות כולן נסבות הן על קיום מיצוות כשרות ושבת - מיצוות ראויות ומכובדות לעצמן - אך אין באלו כדי להכריע בשאלה אם פלוני כשיר - או אינו כשיר - להיותו חבר במועצה דתית. השאלות אינן איפוא ממין העניין, וממילא לא נתחייב עורך-דין פרידלנד כלל להשיב עליהן.

ארחיק לכת ואוסיף: אני נכון לצאת מהנחה - הנחה שאינני בטוח כלל בנכונותה, ומטעמים שלא ארחיב בהם - כי רב העיר רשאי היה להזמין את מועמדי העירייה לשיחה כדי לעמוד על "התאמתם" לשמש כחבריה במועצה הדתית. ואולם לא אסכים כי רב העיר ישלח "שאלון" למועמדים, כדי שיוכל לבחון את תשובותיהם ולעמוד על כישוריהם. מועמדי העירייה הינם אנשים בוגרים, אנשים מכובדים בקהילתם, ומייצגים הם קהילה ששלחה אותם להביא את דברה למועצה הדתית. אין הם דרדקים העומדים לפני רב העיר כתלמיד העומד לפני רבו לשמשו. שאלון שולח מעסיק למי שמבקש להעמיד מועמדותו למשרה פלונית, ואילו מועמדי העירייה אינם מבקשים להיות מועסקים ברבנות המקומית. דומני שהנימוס והכבוד חייבו את הרבנות המקומית לנהוג אחרת, וכשאני לעצמי מטעם זה בלבד לא הייתי זוקף לחובתו של עורך-דין פרידלנד את התעלמותו מן השאלון. בין כך ובין אחרת, העובדה שעורך-דין פרידלנד לא השיב לשאלון, אין לזוקפה לחובתו. החלטתה של ועדת השרים לפסול את מועמדותו של עורך-דין פרידלנד הינה החלטה שגוייה ודינה ליבטל ולעבור מן העולם.

23.אשר לגב' פרוינד: כל דברים שאמרנו על עורד-דין פרידלנד ייאחזו בגב' פרוינד, וביתר-שאת. גב' פרוינד, כפי שלמדנו מתשובותיה לשאלון, הינה פעילה במיגוון של פעולות קהילתיות, ושירותי הדת, כדבריה, קרובים לליבה:

"ענייני הדת קרובים לליבי וחשוב לי לקדם את היהדות, החיים היהודיים והמשמעות של היות יהודי על פי העקרון של 'הרבה פתחים למקום' ברוח סובלנית ופלורליסטית."

זאת ועוד: הגב' פרוינד, כדבריה, מקפידה להתפלל בבית-כנסת, ופוקדת היא לעתים קרובות את בית-הכנסת "אור חדש" של התנועה ליהדות מתקדמת. מוסיפה הגב' פרוינד ומעידה על עצמה, כי מקבלת היא את העיקרון של קיום ההלכה היהודית בחיי היחיד "על פי דרכי ואמונתי, כחברה פעילה בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל".

אחרי כל אלה, כיצד יאמרו האומרים על גב' פרוינד כי "אנטי-דתית" היא כפירושו של צמד-תיבות זה בהלכה? אמת נכון הדבר: הגב' פרוינד אינה הולכת בדרכי הרבנות האורתודוכסית, אך באמירה זו כשהיא לעצמה אין כדי לפסול לא את דרכה ולא את זכותה להיות חברה במועצה הדתית ולייצג את עמדת שולחיה. אכן, החלטה של ועדת נציגי השרים עומדת בסתירה בוטה להלכה שנקבעה בבית משפט זה - לא פעם ולא פעמיים - ודינה ליבטל ולעבור מן העולם.

ירושלים

24.זו לנו הפעם הרביעית שנדרשים אנו לחידוש הרכבה של המועצה הדתית בירושלים; והמוּעָד לִטְעוֹת בל יטעה: לחידוש הרכבה של אותה מועצה עצמה.

25.הרכבה של המועצה הדתית לירושלים חודש לאחרונה בשנת 1984. הבחירות שהיו למועצת העירייה בשנים 1989 ו1993- הותירו, כמסתבר, אך רושם מעט על מי שאמורים היו לעשות לחידוש הרכבה של המועצה הדתית - שר הדתות ומועצת העירייה - וכך היגענו עד הלום. נחזור מעט לאחור ונתאר מיקצת מן האירועים שהיו.

26.ראשיתה של המחלוקת היתה בשנת 1989. סיעת רצ-שינוי במועצת העירייה זכאית היתה להציע שניים מתוך ארבעה-עשר מועמדיה של העירייה למועצה הדתית, ואולם כל שישה המועמדים שהציעה - לבחירה בשניים מהם - נפסלו בידי מועצת העירייה. טעם הפסילה: השקפת עולמם האישית של השישה, השקפת-עולם שאינה אורתודוכסית. על כך עתרה הסיעה ועתרו השישה לבית-המשפט הגבוה לצדק, ובית-המשפט החליט כי "פסילת מועמדותם של מועמדים אלה [ובהם השישה] מטעמים שבהשקפת עולם אישית יש בה משום הפליה, והיא סותרת את עקרון השוויון, ודינה ליבטל" ( פרשת הופמן, רוטלוי וסיעת רץ במועצת עיריית תל-אביב-יפו , לעיל, שם, 693). אשר לשורה האחרונה, כאן החליט בית-המשפט כי "ההצבעה ... במועצת עיריית ירושלים ... שדחתה את מועמדותם של [השישה] מלשמש כחברים במועצה הדתית ... בטלה, והדיון וההצבעה בנושא בחירת המועמדים למועצה הדתית צריך שייערכו מחדש ..." (שם, 697).

פסק-הדין ניתן ביום 26.1.94, וכעשרה חודשים לאחר מכן החליטה מועצת העירייה לפסול שישה מועמדים נוספים - מועמדים חלופיים - שהוצעו בידי סיעת מרצ. בשישה אלה היו העותרים מס' 6 ו7- בבג"ץ 4247/97 לפנינו, הרב נעמה קלמן-אזרחי והרב אהוד בנדל. בעקבות החלטה זו הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ - עתירה שניה - וגם זו הפעם החליט בית-המשפט לפסול את החלטתה של מועצת העירייה. החלטת המועצה נתקבלה בהליך פגום של "הצבעה אילמת" - כמסתבר, כדי לכסות על האמת, קרא: פסילת המועמדים בשל השקפת עולמם - ועל כן החליט בית-המשפט את שהחליט. בית-המשפט הוסיף וקבע כי על מועצת העירייה "לחזור ולקיים את הליך בחירת המועמדים מתחילתו" וכי "מוטל [על מועצת העירייה] להשלים הליך זה לכל המאוחר בתוך שישים ימים ממועד שימוע פסק דיננו [פסק הדין שומע ביום 1.1.96]": פרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים , לעיל, שם, 129.

27.מועצת העירייה נתכנסה שוב לדיון, ושוב החליטה - ביום 22.2.96 - לפסול את מועמדיה של סיעת מרצ. כך מצאו עצמם בעלי-הדין פעם שלישית בבית-המשפט הגבוה לצדק: בג"צ 2463/96 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים

נ' מועצת עיריית ירושלים , פ"ד נ(4) 837. כאן נמצא לנו כי מועצת העירייה בירושלים הגדישה את הסאה, והחלטתנו היתה כי הרב נעמה קלמן-אזרחי והרב אהוד בנדל "ייכללו ברשימת נציגי [עיריית ירושלים] למועצה הדתית בירושלים". אתיר לעצמי לחזור על דברים שאמרתי באותו פסק-דין, וכך אמרתי:

"מועצת עירית ירושלים הינה גוף ציבורי, וניתן היה לצפות כי תנהג כראוי לגוף ציבורי בעניינה של המועצה הדתית. שתי פעמים עלה עניינה של המועצה הדתית לפני בית המשפט הגבוה לצדק, ושתי פעמים אמר בית המשפט את דברו, צלול וברור. מועצת העיריה לא שעתה לאשר נאמר לה אלא המשיכה ללכת בדרכה והיא דרך ללא-מוצא. והנה נקראנו עתה להכריע בנושא בשלישית. בשינויים המחוייבים מן העניין אחזור - כמעט מילה במילה - על דברים שאמר השופט ברנזון בהקשר אחר, וכך אומר: 'רואה אני כעת, כי כנראה הטלנו על מועצת עירית ירושלים תפקיד קשה-מנשוא שאינה יכולה ומוכנה לעמוד בו. במצב דברים זה, לא לכבודה של המועצה הוא, ולא לכבודנו אנו, וזה גם לא לטובת הציבור, לתת לענין זה להתגלגל הלאה ללא מעצור וללא תכלית מעשית.' (בג"צ 24/71 קידר נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו , פ"ד כו(1) 608, 614-613).

והנה שוב נפגשים בעלי-הדין, זו הפעם הרביעית, בבית-המשפט.

28.פסק-הדין האחרון ניתן ביום 17.11.96. ביום 10.12.96 הודיעה מועצת העירייה לשר הדתות על רשימת מועמדיה - בהם העותרים 6 ו7- בתיק בג"ץ 4247/97 - אך מכיוונו של שר הדתות, כנאמר: אין קול ואין עונה ואין קשב. פניות חוזרות ונישנות של העותרים אל השר - פניות רבות - אף לא נענו.

לסוף העלה שר הדתות התנגדות למועמדי סיעת מרצ (אשר נכנסו לרשימת מועמדי העירייה בעקבות הצו המוחלט שניתן ביום 17.11.96), ובטופס חוות-הדעת ההדדית שהעביר השר ביום 11.8.98 כך כתב:

"השר מתנגד למועמדותם של גב' נעמה קלמן אזרחי ומר אהוד בנדל בשל התנגדות חריפה של הרבנים.

כן נודע לנו שמר אהוד בנדל עזב את ירושלים."

כך עלה נושא הרכבה של המועצה הדתית לפני ועדת השרים.

29.משעלה הנושא לפנינו, ביום 2.11.98, עשינו מוחלט את הצו על-תנאי "במובן זה שעל ועדת נציגי השרים להחליט סופית בשמותיהם של החברים במועצה הדתית בירושלים עד ליום 9.11.98". עוד הוספנו והחלטנו, כי אם משום-מה לא תתקבל החלטה של ועדת השרים עד לאותו יום, תהא הימנעות הוועדה מקבלת החלטה שקולה כנגד החלטה הקובעת כי האנשים ששמותיהם נקובים בנספח מש/א [ובהם העותרים מס' 6 ו7- בבג"ץ 4247/97] ... יהיו חברים במועצה הדתית בירושלים ...".

30.ביום 8.11.98, יום לפני היום שיועד לישיבתה של ועדת נציגי-השרים, כתבו שני הרבנים הראשיים לירושלים - הרב שלום משאש, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים, והרב יצחק קוליץ, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים - אל ועדת נציגי השרים בנידון "נציגי המועצה הדתית בירושלים". מפאת חשיבות וכבודם של הכותבים, נביא את הדברים כלשונם:

"...אנו מאשרים קבלת הזמנתכם להשתתף בישיבה בנושא הרכב המועצה הדתית בירושלים שנקבעה ליום ב', כ' חשוון תשנ"ט (9.11.98), והרינו להודיעכם את אשר הודענו בעבר, כי אנו מתנגדים בתוקף רב לצירופם של נציגי הרפורמים למועצה הדתית בירושלים.

המועצה הדתית בירושלים הייתה מורכבת מאז ומעולם מנציגים שונים שומרי דת ומסורת שחפצם היה בחיזוק שרותי הדת בעיר הקודש.

היות ונציגי הרפורמים אינם אמונים על כך - אין הם ראויים להימנות כחברים במועצה הדתית וצירופם יגרום למחלוקות מיותרות.

לא נסכים לשום שיתוף פעולה עימהם, ועל כן החלטתנו היא נחרצת להתנגד לצירופם."

31.ועדת נציגי השרים - בהרכב מר משה ליאון, נציג ראש הממשלה, מר אביגדור קולה, נציג שר הדתות ומר אבנר עמר, נציג שר הפנים - כינסה עצמה לישיבה ביום 9.11.98. בראשית הישיבה (כלשון הפרוטוקול) "ביקשה היועצת המשפטית לוועדה להסב את תשומת לב חבריה לכך כי על פי פסיקת בג"צ יש למנות את נציגי מרצ לפי בחירת הסיעה ואין להתעלם מבחירת הסיעה. היועצת המשפטית מבקשת מהוועדה לקבל החלטה ברוח זו". פרוטוקול הדיון ממשיך ומתאר לפנינו את המשך הישיבה, בה החליטו רוב חברי הוועדה (ה"ה קולה ועמר, בניגוד לדעתו של מר ליאון), לקבל את התנגדותה של הרבנות המקומית - דהיינו:

לפסול את מועמדותם של העותרים מס' 6 ו7- בבג"ץ 4247/97 - ולמנות כחברים במועצה הדתית המיועדת, תחתיהם, את גב' מיכל שוחט ומר יוסי גיל. וכלשון הפרוטוקול:

" עיקרי הדיון:

מועמדי הרשות המקומית - באשר לנציגי מרצ - נציגי מרצ הנוכחיים הינם מר אהוד בנדל וגב' נעמה קלמן אזרחי. התקבל מכתב מאת הרבנים המקומיים מיום 8.11.98 ובו הם מביעים את התנגדותם למועמדים הנ"ל משום שלדבריהם הם אינם אמונים על חיזוק שרותי הדת בעיר הקודש ולכן 'אין הם ראויים להימנות כחברים במועצה הדתית וצרופם יגרום למחלוקות מיותרות.'

בהתאם לנ"ל, מוצע על ידי חברי הוועדה: מר אביגדור קולה ומר אבנר עמר למנות את גב' מיכל שוחט ומר יוסי גיל במקומם. המדובר בשני חברי מועצת העיר מטעם מרצ אשר מסיימים בימים אלה את כהונתם בת ה5- שנים במועצת העיר. אלו אנשים המודעים לצרכי העיר ומייצגים נאמנה את ציבור בוחריהם.

משה ליאון - מתנגד להצעה זו."

ועדת נציגי השרים אימצה איפוא את טיעונה של הרבנות המקומית, ולפיה "אין [העותרים מס' 6 ו7-] ... ראויים להימנות כחברים במועצה הדתית". שני טעמים היו להחלטה: הטעם האחד היה, שעותרים אלה - "נציגי הריפורמים" - "אינם אמונים על חיזוק שירותי הדת בעיר הקודש". הטעם השני היה, ש"צירופם [של העותרים 6 ו7- כחברים במועצה דתית] יגרום למחלוקות מיותרות". ואולם הרבנות המקומית לא טרחה כלל להניח תשתית-של-עובדות לדבריה אלה, לא לטעם הראשון להתנגדותה ולא לטעם השני. אכן, טענותיה של הרבנות לא יצאו כלל מגידרן של טענות, ולו משום שלא הונחו על כל תשתית ראיות שהיא. אין פלא בדבר, איפוא, שפרקליטות המדינה אף לא ניסתה להגן על החלטתה של ועדת השרים, ולנו לא נותר אלא לשבחה על-כך.

אין לנו אלא לתמוה על החלטתה של ועדת נציגי השרים. בהחליטם לפסול את מועמדותם של העותרים מס' 6 ו7- אך בשל היותם "ריפורמים" - דהיינו: בשל השקפת עולמם - התעלמו רוב חברי הוועדה, במפגיע וביודעין, מפסיקת בית-משפט זה; והרי החלטנו לא אחת ולא שתיים כי השקפת עולם ,באשר היא, אין בה כדי לפסול אדם מהיותו חבר במועצה דתית. הדבר אף הובא לידיעת חברי הוועדה - מפורשות - מפיה של היועצת המשפטית לוועדה, וצר לנו על כי רוב חברי הוועדה - כעובדי מדינה - לא פעלו כפי שניתן היה לצפות מעובדי מדינה כי יפעלו.

היבענו תמיהה על החלטתה של ועדת נציגי השרים לפסול את מועמדותם של הרב קלמן-אזרחי והרב בנדל, ועל-כך נוסיף ונאמר עוד זאת: כשם שאחרי תקיעה, שברים ותרועה תבוא תקיעה גדולה, כן אחרי תמיהה תבוא תמיהה גדולה. ועדת השרים (ברוב דעות) לא החליטה אך על פסילתם של הרב קלמן-אזרחי והרב בנדל, אלא הוסיפה והחליטה כי תחתיהם יבואו הגב' מיכל שוחט ומר יוסי גיל. אשר לגב' מיכל שוחט, הבה נשמע את אשר אומרת היא עצמה על יחסה לשירותי דת יהודיים. וכך אמרה הגב' שוחט בישיבתה של מועצת עירית ירושלים בישיבתה מיום 22.2.96 (נא ראו פיסקה 27 לעיל; בישיבה זו נפסלה מועמדותם של הרב קלמן-אזרחי והרב בנדל ועימהם הרב מאיה לייבוביץ' והרב פרופ' ראובן המר):

"אני מאוד שמחה שדווקא בג"ץ החזיר את הדיון למועצת עיריית ירושלים דווקא בישיבה הראשונה שלי משום שאני חושבת שמועצת עיריית ירושלים עושה כאן מעשה שלא יעשה. לפי מה שאני יודעת, במועצה הדתית צריכות להיות מיוצגות כל הסיעות שמרכיבות את המועצה, מועצת העיר. מכאן שגם סיעות האופוזיציה צריכות להיות מיוצגות במועצה הדתית, והשיקול את מי אנחנו נבחר לייצג אותנו במועצה הדתית הוא שיקול שלנו, ואנחנו נמליץ על אנשים שאנחנו חושבים שהם המתאימים ביותר, אני חושבת שהארבעה שהמלצנו עליהם הם המתאימים ביותר. והקואליציה העירונית או מועצת העיר ירושלים יכולה שלא לאשר את האנשים שאנחנו ממליצים עליהם אם הם מצאו איזשהו פסול אישי באנשים האלה. אין בהם שוב פסול אישי, אני חושבת שהפסול האישי היחידי שיש להם זה שהם יותר טובים מהחברים האחרים שנבחרו למועצה הדתית, משום שיש להם ידע, משום שיש להם השכלה בתחום הדתי. אני רוצה להגיד משהו לגבי השיקולים של הקואליציה במי לבחור. המועצה הדתית יכולה להיות מורכבת מאנשים חילונים, אנשים כמוני למשל, ששרותי דת לא מעניינים אותם ואני לא צורכת שרותי דת, וכמה שיהיו בסביבתי פחות שרותי דת אני ארגיש יותר טוב , אבל המועצה הדתית לא יכולים לייצג אנשים ששרותי דת זה בנפשם? נכון שהם לא שייכים למגזר החרדי." (ההדגשה שלי - מ' ח').

(פרוטוקול זה של ישיבת מועצת העיריה צורף כנספח לעתירה בפרשת סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ; ראו פיסקה 27 לעיל). נמצא לנו איפוא, כי הרב קלמן-אזרחי והרב בנדל - ששירותי-דת, על-פי דרכם, קרובים לליבם - נפסלו בידי ועדת השרים להיותם חברים במועצה הדתית; אך הגב' שוחט - המעידה על עצמה כי שירותי-דת אינם מעניינים אותה; כי אין היא צורכת שירותי-דת; "וכמה שיהיו בסביבתי פחות שרותי דת אני ארגיש יותר טוב" - דווקא היא נמצאה ראויה לשרת במועצה הדתית.

ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה - שיפטו נא ואימרו: החלטה זו - מה יהא דינה? את החלטתנו-שלנו הודענו, ועתה אמרנו אך להוסיף (על דרך ההמעטה): לא תמיהה היא; תמיהה גדולה היא.

32.נוסיף ונדבר מעט בטעם השני שהביא את ועדת נציגי השרים לפסול את מועמדותם של העותרים מס' 6 ו7-, לאמור, הטעם שחברותם במועצה הדתית תסכל את פעולתה של המועצה. טענה זו עלתה לפנינו כבר בעבר - הן בנושא השתתפותן של נשים במועצה דתית או בבחירת רב עיר והן בנושא השתתפותם של מי-שאינם-יהודים-אורתודוכסים במועצה דתית - ובכל פעם שעלתה הטענה שילחנוה מעל פנינו.

אחת הפעמים הראשונות בהן עלתה הטענה היתה בפרשת פורז (בג"צ 953/87, 1/88 פורז נ' שלמה להט, ראש עיריית תל-אביב-יפו ; סיעת העבודה בעיריית תל-אביב-יפו וחבריה נ' מועצת עיריית תל-אביב , פ"ד מב(2) 309). באותו עניין נשאלה שאלה אם נשים תשתתפנה בגוף הבוחר רב ראשי לתל-אביב-יפו, וטענת המשיבים היתה כי "הרבנים הראשיים לא יכירו בסמכותו של רב שנבחר על ידי אסיפה בוחרת הכוללת נשים". גם חלק מן המועמדים לכהן כרב העיר הבהירו כי לא יציגו מועמדותם אם תהיינה נשים בגוף הבוחר" (שם, 340). בית-המשפט דחה טענות אלה - ובתוקף רב - בייסדו את החלטתו על שני טעמים. אחד: הטענה נעדרת תשתית עובדתית, ושניים, "יכול שדבק בהחלטה פגם שבהתחשבות בגורם זר, ועל כל פנים דינה להיפסל בגלל חוסר סבירות קיצונית". אשר לטעם השני, כך הוסיף ואמר השופט שלמה לוין (שם, 341):

"גם לו סברתי, שהונחה תשתית עובדתית ... לא היה אפשר, לדעתי, לקיים את ההחלטה. ... אין זה מתקבל על הדעת מבחינת הדין, שהרבנים הראשיים יימנעו מלהכיר בבחירתו של רב עיר, שנבחר בהליך חוקי, גם אם להעדר הכרה זה תוצאות ממשיות, וקרוב אני לחשוב, שאין רשות ציבורית, הממלאת תפקיד על-פי דין, רשאית להניח או להביא בחשבון בכלל שיקוליה, שרשות אחרת, הממלאת תפקידים על-פי דין, תתנכר להחלטה חוקית שניתנה על-ידי הרשות הראשונה או תפעל לפי תכתיביה. ממילא נטייתי היא לקבוע, כי החשש שקינן בקרב הרוב במועצה, שמא 'יכשילו' הרבנים הראשיים את הרב שייבחר על-ידי אי-הכרה בסמכותו, לא יכירנו מקומו בשיקולי המועצה, והוא מהווה שיקול זר, ששקילתו יש בה כדי להביא לפסילת ההחלטה. אכן, גם אם תמצי לומר, בניגוד לאמור לעיל, שמותר ליתן משקל מה לחשש האמור, הריהו בטל בשישים לעומת הצורך ליישם את עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, ובהם הצורך להבטיח לאישה 'מעמד שווה בעיני החוק לא רק לגבי הכשרות 'לפעולה', במובן הצר של המילה, אלא מכל בחינה משפטית'."

דברים קשים וחדים כתער.

אותה טענה עצמה עלתה לפני בית-המשפט בפרשת שקדיאל ; עלתה - ונדחתה. ראו דברי המישנה לנשיא השופט אלון, שם, 243-242, 271, ודברי השופט ברק, שם, 277.

כך היה אף בפרשת הופמן, רוטלוי וסיעת רץ במועצת עיריית תל-אביב-יפו (לעיל). באותו מקרה פסלה מועצת העירייה את מועמדותם של יהודים הנמנים עם התנועה ליהדות מסורתית והתנועה ליהדות מתקדמת להיותם חברים במועצה דתית. טעם הפסילה: הואיל וחברותם, כך נטען, "עשויה ... להכביד ולהפריע לתיפקוד המועצה הדתית ...". בית-המשפט במותב של חמישה דחה טענה זו, ואמר המישנה לנשיא השופט אלון בין שאר דבריו (שם, 696):

"... עם כל ההבנה ל אפשרות קיומו של החשש שמתוך כך תופרע עבודתה התקינה של המועצה הדתית, אין בכך בלבד כדי להצדיק פסילתם של נציגי גופים פוליטיים-ציבוריים, על שום שבהשקפת עולמם האישית נמנים הם עם התנועה ליהדות מתקדמת ועם התנועה ליהדות מסורתית. כבר נאמר וחזר ונאמר בפסיקתו של בית-משפט זה כי החשש לקיומה של אפשרות זו לא די בו כדי לגבור על העיקרון של מניעת הפליה וקיום שוויון. כדי לגבור על עיקרון זה צריך שתוכח תשתית עובדתית של ממש שאכן זהו הגורל הצפוי לתקינות פעילותה של המועצה הדתית. ...

כפי שראינו, הצהירו העותרים כי אין בדעתם לשבש את תקינות פעילותה של המועצה הדתית, אלא מבקשים הם להימנות עם חבריה, כנציגי הגוף הפוליטי-ציבורי שברשות המקומית, ולדאוג לסיפוק השירותים הדתיים לכל מי שמבקש להיזקק להם. ... מן הראוי ומן הנכון לצאת מן ההנחה שהחשש שמקנן בלבם של כל אלה שהזכרנום, בדבר אפשרות שיתוק עבודתה של המועצה הדתית, הינו חשש שווא, והוא יתבדה ...". (ההדגשות במקור - מ' ח')

אותה הלכה עצמה הונחה בפרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים (לעיל), בה קבע השופט מצא (שם, 119):

"... קיום חשש להפרעת עבודתה התקינה של המועצה הדתית אין בו כדי להצדיק פסילת מועמדים על שום השקפתם האישית. חשש גרידא אינו גובר על עקרון השוויון ועל החיוב למנוע הפליה. והטוען כי יש לפסול מועמד בשל ההפרעה שתגרום בחירתו לתקינות עבודתה של המועצה הדתית, חייב להניח תשתית עובדתית להוכחת טענתו ...".

כך היה אף בפרשת ברנר , שעה שדובר במועמדותה של אשה, חברה בתנועה ליהדות מתקדמת, לכהונה במועצה הדתית בנתניה. ואמר השופט מצא (שם, בפיסקה 20 לפסק-הדין):

"... כבר צוין בעבר, שקיום חשש להפרעת עבודתה התקינה של המועצה הדתית אין בו כדי להצדיק פסילת מועמדים בשל השקפת עולמם. חשש כזה אינו גובר על החובה לקיים את השוויון ועל האיסור להפלות בין מועמדים; והטוען כי יש לפסול מועמד בשל ההפרעה שתגרום בחירתו לתקינות עבודתה של המועצה הדתית, חייב להניח תשתית עובדתית להוכחת טענתו ... טענת המשיבים לפנינו ביקשה להקים חשש לתקינות פעולתה של המועצה הדתית ... מצד הרבנות המקומית, שמתוך מחאתה על מינויה [של העותרת] ... תסרב להשתתף בפעילות המועצה הדתית ומחמת אי-שיתוף פעולה זה תיגרם הפרעה למועצה אשר תתקשה למלא את תפקידה. משמעות הטענה היא, איפוא, כי די שהרבנות המקומית תזהיר, שאם למועצה הדתית ימונה מועמד שאינו לטעמה יימנעו נציגיה מלהשתתף בפעולות המועצה הדתית, והדבר יוביל לכך שהשר (או ועדת השרים) יצדקו בפוסלם את המועמד. לטיעון כזה אין מקום בשום חברה מתוקנת. המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות בין בעלי השקפות עולם חלוקות, שמכוח שיטת הממשל וסדרי החברה אנוסים לעיתים ליישב יחדיו, לחלוק זה על זה, ולפעול על-פי הכרעת הרוב."

לא אוסיף על דברים אלה, שאם אוסיף אמצא עצמי אך גורע. ואולם זאת אומר: תמה אני תמיהה גדולה, שאחרי כל החלטות אלו שהבאנו, על דברי הכיבושין שבהן - החלטות שניתנו בשנת 1988 (פרשות פורז ושקדיאל ); בשנת 1994 (פרשת הופמן, רוטלוי וסיעת רץ במועצת עיריית תל-אביב-יפו ); בשנת 1996 (בפרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים ); ובשנת 1997 (בפרשת ברנר ) - אחרי כל החלטות אלו באה ועדת נציגי השרים ומחליטה היא את שהיא מחליטה. תמהני כמה פעמים נוספות אמור בית-המשפט הגבוה לצדק לחזור על אותה הלכה עצמה, עד שעובדי מדינה מן-המנין יבינו כי עליהם לציית להחלטות בית-המשפט ושלא לייסד החלטות על טענות-קש שנידחו שוב ושוב. אכן, אין זה אלא שימוש לרעה בסמכויות שהחוק העניק לרשות מוסמכת.

קריית-טבעון

33.מאז הבחירות שהיו בקריית-טבעון ביום 2.11.93, לא חודש הרכבה של המועצה הדתית במקום. בישיבתה מיום 4.9.94 פסלה המועצה את מועמדיהן של סיעת מרצ וסיעת טל במועצה - מר גבריאל שביט והרב כליל שלום רוזנברג, העותרים מס' 12 ו13- בבג"צ 4247/97 - אך בית-המשפט ביטל החלטה זו בפרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים (לעיל). בית-המשפט הוסיף והחליט כי על מועצת קריית-טבעון "לחזור ולקיים את הליך בחירת המועמדים מתחילתו" ולהשלים הליך זה בתוך שישים יום מיום שימוע פסק-הדין. מועצת קריית-טבעון דנה מחדש בנושא מועמדיה למועצה הדתית, וזו הפעם החליטה לאשר את מועמדי סיעת מרצ וסיעת טל.

המשך ההליך התעכב במשרד הדתות (לא שמענו הסבר ראוי לכך), ולימים נודע כי הרבנות המקומית מתנגדת למועמדותם של מר שביט והרב רוזנברג. כך עלה עניינה של קריית-טיבעון לפני ועדת השרים.

בישיבת בית-המשפט מיום 2.11.98 הורינו את ועדת השרים כי תחליט בחילוקי הדעות עד ליום 9.11.98, וכפי שהודע לנו בישיבת בית-המשפט מיום 19.11.98, החליטה ועדת השרים לאשר את מועמדותם של מר שביט והרב רוזנברג לחברות במועצה הדתית במקום. בכך נסתיים, למעשה, עניינה של קריית-טבעון (נא ראו עוד פיסקה 2 לעיל).

ערד (בג"צ 921/98)

34.מאז הבחירות שהיו בערד ביום 2.11.93, לא חודש הרכבה של המועצה הדתית במקום. מועצת העירייה קבעה כי מר גביראל בחן - נציג סיעת מרצ, העותר מס' 2 בעתירה שבבג"צ 921/98 - יוצע לכהונה במועצה הדתית כמועמד מטעם שר הדתות. השר קיבל הצעה זו וכלל את מר בחן בין מועמדיו.

שאלת הרכבה של המועצה הדתית עלתה לפני ועדת השרים, וקודם אותה ישיבה הודיעו רבני העיר כי לא יתמכו במועמד שאינו מקיים אורח חיים אורתודוכסי. היו הליכים נוספים שלא נעמוד על פרטיהם, ובישיבתה של ועדת השרים מיום 18.10.98 התנגדו הרבנים המקומיים למינויו של מר בחן למועצה הדתית מטעם זה שאין הוא בקיא בענייני דת. ובלשון פרוטוקול הישיבה:

"הרבנים אינם מעונינים בבחירתו של מר גבי בחן, נציג סיעת מרצ, וזאת משום שגילה חוסר בקיאות בסיסי בעניני הדת ולפיכך אינו מסוגל לתרום לקידום שירותי הדת לציבור. לדעת הרבנים לא נתקיימו במר בחן מבחני ההתאמה האישית לתפקיד.

יהודה שפר - לפי פסיקת בג"צ, לא ניתן לפסול אדם המעונין בשירותי הדת או לפחות שאינו אנטי דתי.

משה ליאון ואבי קולה מקבלים את טענות הרבנים גם בענין זה."

יושם אל-לב כי נציג הפרקליטות, מר יהודה שפר, יעץ לוועדה כי שיקולי הרבנות המקומית אינם ראויים, ובצדק כך יעץ. ואולם דבריו של מר שפר התנפצו, כמסתבר, אל קיר אטום, והוועדה החליטה לפסול את מועמדותו של מר בחן.

35.הטעם שהועלה לפסילתו של מר בחן - טעם אחד ויחיד - פסול הוא-עצמו ומטעמים שהארכנו לדבר עליהם למעלה. יתר-על-כן: מר בחן הודיענו בתצהירו כי מתעניין הוא בנושאי יהדות ודת; כי חבר הוא בקהילה המסורתית בערד; וכי פוקד הוא את בית-הכנסת "שירה חדשה" במקום. כן הוסיף והצהיר כי בכוונתו ללמוד על בוריים את הנושאים המעסיקים את המועצה הדתית ולתרום לעבודתה של המועצה כיכולתו וככישוריו (מר בחן הינו בעל השכלה וידע בניהול). אכן, לא ניתן להגדיר את מר בחן כ"אנטי-דתי" או כמי שאינו מעוניין בקיומם של שירותי הדת.

36.ואולם המשיבים אינם מרפים. טוען מר שפר בשמם, כי לסיעת מרצ - הסיעה הקטנה ביותר במועצה המקומית - נציג אחד בלבד במועצה, ובנסיבות העניין אין סיעת מרצ זכאית ממילא לנציג במועצה הדתית. אשר-על-כן, כך הוסיף וטען, אין משמעות לפסילתו של מר בחן בידי ועדת השרים.

טענה זו אינה מקובלת עלינו. הקורא את הכתובים ילמד ויידע כי כל שנעשה ושלא-נעשה בערד, נעשה ולא-נעשה - במישרין ובעקיפין - כדי לפסול את מועמדותו של מר בחן אך באשר אין הוא שומר-מיצוות אורתודוכסי; שמא נאמר: בשל כך שנימנה הוא עם הזרם המסורתי ביהדות. והרי זו היתה, לאמיתם של דברים, החלטתה של ועדת השרים. הנה-כי-כן, גם המועצה המקומית גם השר הסכימו כי מר בחן יכהן במועצה הדתית; והנה לפתע - מעשה-קסם ממש - מוצא עצמו מר בחן אל-מחוץ לגדר. אכן, ההחלטה על פסילתו של מר בחן נתקבלה ממניע בלתי-חוקי, ועל-כן דינה ליבטל ולעבור מן העולם.

סיכום

37.מטעמים שהיסברנו באריכות בפיסקאות 14 עד 36 לעיל, החלטנו בישיבות בית-המשפט שהיו בימים 2 בנובמבר ו19- בנובמבר 1998, לעשות מוחלטים את הצווים לעניינן של תל-אביב, חיפה, ירושלים, קריית-טבעון וערד, וחייבנו את המשיבים בהוצאות המשפט שהעותרים נשאו בהן, הכל כאמור בפיסקה 2 לעיל.

על דבר החלטתה של מועצת הרבנות הראשית

38.העותרים לפנינו הן סיעות במועצות של רשויות מקומיות, ובצידן עותרים יחידים, אלה המועמדים לכהן במועצות הדתיות של אותן רשויות מקומיות. העותרים היחידים - הרב נעמה קלמן-אזרחי והרב אהוד בנדל בירושלים; הגב' עמית אנטר-קרטס והגב' ברוריה בריש בתל-אביב; הגב' ענת פרוינד ועורך-דין יונתן פרידלנד בחיפה; מר גבריאל שביט והרב כליל שלום רוזנברג בקריית-טבעון, ומר גבריאל בחן בערד - הינם כולם, כל אחד מהם בדרכו-שלו, חברים בתנועה המסורתית (התנועה הקונסרבטיבית) או בתנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הריפורמית). יהודים טובים הם, וראויים הם - על-פי פסיקתנו מתמול-שלשום - לשרת במועצות הדתיות של הערים והמועצות המקומיות במקומות מושבם. ואולם פגם אחד מצאו בהם המשיבים, והוא: עצם השתייכותם לתנועה המסורתית ולתנועה ליהדות מתקדמת בישראל. ופגם זה - באשר הוא - הביא לפסילתם מהיותם חברים במועצות הדתיות במקומותיהם .עמדנו באריכות על הפסול שהחלטות-הפסול ניגעו בו, ומה לנו שנוסיף ונפרט. במקום זה לא ביקשנו אלא להוסיף ולהזכיר החלטה שקיבלה מועצת הרבנות הראשית ואשר ממנה צמחו כל ההחלטות שלפנינו כולן.

39.היה זה ביום א' בטבת תשנ"ו (1 בינואר 1996) שבית-המשפט הגבוה לצדק הכריע בפרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים (לעיל), הכרעה בה קבע כי החלטה על פסילתם של מועמדים למועצה דתית אך באשר נמנים הם עם הזרם המסורתי ביהדות או עם הזרם ליהדות מתקדמת, הינה החלטה בלתי-קבילה ודינה ביטול. לא יצאו אלא כשבועיים ימים מאז פסק-דינו של בית-המשפט הגבוה לצדק, וביום כ"ד בטבת תשנ"ו (16 בינואר 1996) כינסה עצמה מועצת הרבנות הראשית לדיון מיוחד בהרכבי המועצות הדתיות. בישיבה זו החליטה מועצת הרבנות הראשית כי "אין כלל להעלות על הדעת שילובם של אנשים ו/או גופים אשר אינם נאמנים להלכה ואף יוצאים חוצץ נגדה", וכי "מוסכם על כל חברי מועצת הרבנות הראשית, כפי שגם נקבע בשנים עברו, לשמור על החובה של שמירת מצוות התורה עפ"י ההלכה כתנאי לחברות במועצה הדתית". בסופה של ההחלטה נאמר כי "מועצת הרבנות הראשית פונה אל כל רבני ישראל לפעול עפ"י החלטה זו בבואם לאשר הרכבי המועצות הדתיות". וזו לשון ההחלטה במקורה:

"מועצת הרה"ר קיימה היום כ"ד בטבת התשנ"ו [16 בינואר 1996 - מ' ח'], ישיבה מיוחדת לדיון בשינויים בהרכבי המועצות הדתיות, כפי שעולה מפסיקת הבג"צ ביום ט' בטבת השתא [1 בינואר 1996; הכוונה היא לפסיקה בפרשת נאות, שביט וסיעת מר"צ במועצת עיריית ירושלים - מ' ח'].

לישיבה זו הופיעו גם חברי כנסת וגם משפטנים המלווים את הנושא. כל חברי המועצה הביעו דיעה נחרצת וחד משמעית כי בהיות המועצה הדתית הזרוע המבצעת של הרבנות הראשית במתן שירותים דתיים. כפי שנקבעים על ידי רבני ישראל על אדני ההלכה המסורה מדור לדור - אין כלל להעלות על הדעת שילובם של אנשים ו/או גופים אשר אינם נאמנים להלכה ואף יוצאים חוצץ כנגדה.

לפיכך, מוסכם על כל חברי מועצת הרבנות הראשית, כפי שגם נקבע בשנים עברו, לשמור על החובה של שמירת מצוות התורה עפ"י ההלכה כתנאי לחברות במועצה הדתית.

יש לחזק את הנאמר בחוק שירותי דת יהודיים משנת תשל"ב, כי אך ורק הרבנות הראשית ובאי כוחה - הרבנים המקומיים - יהיו מוסמכים לאשר חברים למועצה הדתית עפ"י התאמתם, אישיותם ואורח חייהם.

מועצת הרבנות הראשית קובעת כי כל סטייה מהוראה חד משמעית זו, תביא לפרישת הנציגים הדתיים מהמועצות הדתיות ולקריסת השירותים הדתיים ברחבי המדינה.

מועצת הרבנות הראשית פונה אל כל רבני ישראל לפעול עפ"י החלטה זו בבואם לאשר הרכבי המועצות הדתיות."

זו היתה החלטתה של מועצת הרבנות הראשית, ובעקבותיה הלכו כל הרבנים המקומיים ואף שרי הדתות. מכאן אף תובן אחדות הדעים לפסילתם של המועמדים השונים במקומות היישוב השונים בארץ.

אחרית דבר

40.היה זה בפרשת הופמן, רוטלוי וסיעת רץ במועצת עיריית תל-אביב-יפו , שבית המשפט הגבוה לצדק קבע כי הימנותו של פלוני עם קהילה שאינה קהילה יהודית אורתודוכסית - נדייק: הימנותו של פלוני עם התנועה ליהדות מסורתית או עם התנועה ליהדות מתקדמת - אינה פוסלת אותו מהיותו חבר במועצה דתית. פסק-הדין באותה פרשה