בש"פ 4264/10 היועץ המשפטי לממשלה נ. פרנקלין (אפרים) נובק

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (תה"ג 9331-09, כבוד השופט ר' כרמל ) מיום 12.5.2010, בה הוחלט להעביר למשיב מסמכים במסגרת הליך הסגרה המתנהל כנגדו.

השתלשלות ההליכים עד כה

1.

העורר עתר להכריז על המשיב, ועל אחרים כברי הסגרה לארצות הברית. בבקשת ההסגרה מיוחסת למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות. בקשת ההסגרה מתייחסת למעשי מרמה וזיוף שבוצעו נגד רשויות המס בארצות הברית על ידי ארגון שבראשו עמד אזרח ארצות הברית מרווין ברקוביץ. נטען כי המשיב היה דמות מרכזית בפרשייה זו, בה קיבל הארגון במשך שנים רבות החזרי מס מרשויות המס בארצות הברית באמצעות דו"חות מס כוזבים שהוגשו כביכול בשם נישומים אמריקאיים, ללא ידיעתם וללא הסכמתם של אותם נישומים. רובם של הנישומים היו אסירים בבתי כלא בארצות הברית. ברקוביץ נמלט לישראל מאימת הדין האמריקאי והמשיך במעשי המרמה בישראל, בעזרתו של המשיב, אשר אף קיבל חלק ניכר מהמחאות החזרי המס לביתו בירושלים.

2.

טרם בקשת ההסגרה, התבקשה משטרת ישראל לבצע משלוחים מבוקרים של המחאות החזרי המס בשיתוף פעולה עם גורמי החקירה בארצות הברית. במהלך שיתוף הפעולה בין הרשויות בארץ לרשויות בארצות הברית, במסגרת תיאום אחד מהמשלוחים נערכו ונשלחו התכתבויות בדואר אלקטרוני (להלן: התכתבויות הדוא"ל ).

3.

המשיב הגיש בקשה לקבלת חומרי חקירה בעניינו. בסעיף 5 א לבקשה מתבקש העורר להגיש לעיונו של המשיב "מסמך מספר ב' שכותרתו "תכתובות+טל' מרווין+נובק+כתובות", אלו התכתבויות הדוא"ל. ביום 14.4.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי התכתבויות הדוא"ל יועברו לעיונו על מנת שיבחן האם מדובר בתכתובת פנימית או בחומר חקירה. ביום 12.5.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי "בהמשך להחלטתי מיום 14.4.2010 ובנוגע עם המסמכים הנזכרים בסעיף 4 להחלטה, ולאחר שהמסמכים הועברו לעיוני, ולאחר עיון באותם המסמכים, המ[ס]קנה הנה כי מדובר במסמכים על [ג]בול חומר חקירה וניתן להעבירם למשיב". החלטה זו ניתנה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת סיווג התכתבויות הדוא"ל. מהודעת הערר עולה כי בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע החלטתו עד להכרעה בערר זה שלפני.

טענות הצדדים

4.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו ואין כל הצדקה להעביר את התכתבויות הדוא"ל לעיונו של המשיב, שכן אין מדובר בחומרי חקירה, אלא בהתכתבויות פנימיות, אשר מסירתן תגרום לפגיעה ממשית וחסרת כל הצדקה ביכולתה של ישראל למלא אחר מחויבויותיה בשיתוף הפעולה הבינלאומי במלחמה בפשיעה.

אלה טענותיו ביתר פירוט:

(א) לטענת העורר בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא נימק כלל את החלטתו, שכן להחלטה מעין זו יכולות להיות השלכות כבדות משקל, אשר מצריכות לכל הפחות נימוק סדור, על מנת שניתן יהיה לבחון את היגיון ההחלטה. יתר על כן, העורר טוען כי בית המשפט המחוזי יצר בהחלטתו מעין יציר כלאיים שאינו מוכר בפסיקה, שכן לא ברור מהי ההגדרה "על גבול חומר חקירה" ומדוע יש להעביר מסמכים אשר נכנסים להגדרה זו לעיונו של המשיב.

(ב) עוד טוען העורר כי באיזון ראוי בין השיקולים השונים, ברור הוא שאין לאפשר את חשיפת התכתבויות הדוא"ל, אשר יפגעו באופן ודאי באינטרס הציבורי וביחסי החוץ של מדינת ישראל, וכלל לא יועילו למשיב בהגנתו בהליך ההסגרה. כמו כן, לטענתו יש לתת משקל משמעותי לכך שמדובר בהליך הסגרה, המערב שיקולים מתחום יחסי החוץ ושיתוף פעולה בינלאומי אליו מחויבת מדינת ישראל. על כן, יש לתת לשיקולים אלו משקל משמעותי בכל הקשור לבקשת המשיב ולסיווג התכתבויות הדוא"ל.

(ג) העורר טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה יש לסווג את התכתבויות הדוא"ל כהתכתבויות פנימיות, אשר אינן מוגדרות כחומר חקירה. ולגופו של עניין טוען העורר כי בהתכתבויות אלה ישנו מידע בדבר המשלוח המבוקר של המחאות החזרי המס ואסטרטגית הליך החילוט. כל אלה, לטענת העורר, אינם רלוונטיים כלל למשיב, בייחוד מקום בו הדיון הוא בהליך הסגרה, אשר שונה במהותו מהעמדה לדין. לטענת העורר בהליך הסגרה יש לתת רק את חומרי החקירה אשר יש בהם משום "אחיזה לאישום", ואין חובה למסור את כלל הראיות.

5.

המשיב טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה התכתבויות הדוא"ל הינן בחזקת חומרי חקירה, אשר יש להעבירם לידיו לשם ניהול הליך ההסגרה. עוד הוא טוען כי לאור הפגיעה הקשה בזכויותיו בעקבות הליך ההסגרה יש לאזן בין האינטרסים השונים לבין זכויותיו, בצורה שתיתן ביטוי משמעותי וראוי לפגיעה הקשה בו. כמו כן, לטענתו כלל לא ברור כי יחסי החוץ של מדינת ישראל ייפגעו אם התכתבויות הדוא"ל ימסרו לידיו, ואף אם קיים חשש הוא נסוג מפני הפגיעה הודאית בזכויותיו. לגופו של עניין הוא טוען כי על פניו נראה שקיימת רלוונטיות רבה בהתכתבויות אלו לשם הגנתו. בנוסף העלה המשיב טענות לעניין ההסגרה עצמה, אשר לטענתו יש בהן כדי להטות את הכף לסיווג התכתבויות הדוא"ל כחומר חקירה.

דיון

6.

חובת הגילוי של חומרי ראיות, בכל הקשור לעתירה בדבר הסגרה קבועה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה). תקנה זו קובעת כי אם הוגשה עתירה להסגרה – רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר ולקבל את שמות העדים שבדעת העותר להשמיע בעת הדיון בעתירה ונושא עדותם. על התכלית שבגילוי חומר הראיות עמד בית משפט זה בבש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו , פס' 5 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 10.5.2009) (להלן: פרשת מאיו ):

"בחשיבותה של זכות העיון בחומר החקירה לא ניתן להפריז. במידע שאספו רשויות החקירה אפשר וטמון המפתח לזיכויו של נאשם מן המיוחס לו. חומר הראיות שגובש הוא נדבך ואין שני לו בהגנתו של העומד לדין. העיון מגשר, ולו במעט, על פער הכוחות הניכר בין המדינה לבין מושא הפעלתו של כוח האכיפה שבידיה".

כן יפים לענייננו דברים שנכתבו ב בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים , פ"ד ס(1) 360, 378 (2005) :

"בית משפט זה עמד לא אחת על מעמדה הרם של זכות העיון ועל החשיבות היתרה הנודעת לה למימוש הזכות למשפט הוגן, ואף נקבע כי מעמדה הנעלה מביא אותה להימנות '...עם זכויות המסד של הנאשם במקומנו' ... נוכח תכלית זו ולאור החשיבות הרבה הנודעת לזכות היסוד של הנאשם למשפט הוגן אימץ בית משפט זה גישה מרחיבה להגדרת "חומר החקירה" שעל התביעה להעמיד לעיון הנאשם".

7.

הליך גילוי ראיות במסגרת עתירה להסגרה, מוסדר כאמור בתקנות ההסגרה, ולא בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). ב פרשת מאיו קבע חברי השופט א' לוי כי על אף שבתקנות ההסגרה לא מוסדרת הזכות לערער על הכרעה בעניין יישומה של תקנה 8, יש לגזור בעניין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לעניין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית משפט בישראל. על כן כי יש יסוד בדין לקיומו של הליך ערעור על החלטה בהתאם לתקנה 8 לתקנות ההסגרה. לעמדתו זו הצטרף חברי השופט י' דנציגר וקבע כי יש לתת זכות ערעור בהחלטות ביניים בהליך הסגרה, אשר עלולות לפגוע באחד מבעלי הדין פגיעה שאין לה תקנה. בניגוד להם חברתי השופטת א' חיות קבעה כי עד שלא תיקבע זכות ערעור על-ידי המחוקק, לא ניתן להעניק למי מבעלי הדין בהליך הסגרה זכות ערר על דרך ההיקש מהוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. אשר על כן, בהתאם לעמדת הרוב ב פרשת מאיו יש יסוד לקיומו של הליך זה שלפני.

8.

ב פרשת מאיו , קבע חברי השופט א' לוי כי תקנה 8 לתקנות ההסגרה אינה מצמצמת את היריעה כך שתקיף אך חומר עליו התבססה המדינה המבקשת בעתירתה שהוגשה למדינת ישראל, אלא קובעת כי יש לגלות כל חומר הנוגע לעתירה, בין זר, ובין "מקומי":

"לב ההוראה מצוי בביטוי 'הנוגע לעתירה' ... חומר הראיות הרלוואנטי הוא כל חומר שעשוי לשמש מבוקש להתגונן מפני מעשה ההסגרה. בפסקי-הדין השונים שבהם נפרשה יריעתם של דיני ההסגרה, נקבעו או פורשו כל צורכם סייגים שבהלכה או בחוק, הגורעים מן הכוח להורות על הסגרתו של אדם ... סייגים אלה שבדין עשויים לשמש מפלט למבוקש הכופר בחוקיות הסגרתו למדינה אחרת, אולם הם דורשים הוכחה. מאין ייטול המבוקש, שיש לשער כי יוסיף ויכפור לאורך הדרך בעצם ביצועם של המעשים המיוחסים לו, את הכלים לשאת בנטל מהותי זה? עיקר כוחו יבוא לו מחומרי החקירה שנאספו בענינו, יהא זה במדינה המבקשת או בידי רשויות האכיפה של ישראל, לרבות חומר ראיות "מקומי" שלא הועבר למדינה המבקשת" ( שם , פס' 9).

עם זאת נקבע כי לא תהא למבקש הגילוי נגישות לכל חומר הראיות שבענינו, אלא לחומר הנוגע ליכולת התגוננות מפני בקשת ההסגרה, ובלבד שהחומר שצורף ישקף נאמנה את התמונה הראיתית. כמו כן, חובת הגילוי צריכה לאזן בין כלל השיקולים, ולא ייתכן כי עצם העובדה כי מדובר בהליך הסגרה – בו יש למדינה מחויבויות בינלאומיות – תסכל את הגנתו של המתגונן מפני הבקשה, ותפגע בזכויותיו להליך משפטי הוגן :

"היקפה של חובת הגילוי נקבע על-פי תכליתה – היכולת להתגונן מפני בקשת הסגרה. אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. זו האחרונה היא סוגיה נפרדת, שמקומה יכירנה בשלב הדיון באישומים גופם, ואין היא רלוואנטית לדיון בעתירה להכריז על מבוקש כבר-הסגרה ... עיקרם של דברים הוא, כי ההכרה בחשיבותו של מוסד ההסגרה ככלי למאבק בפשיעה בין-לאומית, והצביון האוניברסאלי שהולכות ועוטות על עצמן פרשיות בפלילים, מחייבים ביטוי מעשי לא רק באמצעים הניתנים בידיהן של רשויות החקירה והתביעה, כי אם גם בהתייחס לזכויותיהם של חשודים באותן פרשות. לו כל עתירה להכיר בזכויות אלו נדחית הייתה על הסף בשל החשש מפני סיכולו של הליך ההסגרה, כי אז מופרת הייתה ברגל גסה מצוותו של משטר הזכויות החוקתי, ובנוסף, כך להשקפתי, נשמט היה הבסיס המוסרי אף מתחת לרגליו של הליך ההסגרה עצמו, ועמו במידה רבה גם כוחו של מוסד משפטי זה. אך ראוי הוא, אפוא, כי ההקפדה באותן זכויות תישמר חרף העול, הכספי והאחר, שמטיל הדבר על רשויות המדינה" ( שם , פס' 12-13).

9.

בקשה לגילוי חומרי חקירה בהליך הסגרה, בדומה לעקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי , היא בעיקרה איזון בין זכויות ואינטרסים. מחד זכותו של המבוקש להליך הסגרה הוגן הוא שיקול מכריע כאשר נבחנת בקשתו לחשיפת חומר החקירה. מנגד יש להביא בכלל חשבון את זכיותיהם של אנשים אחרים הקשורים להליך, וכן את האינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומית של המדינה.

על כן, לצד זכויותיו של המבוקש, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי ביחסי החוץ של מדינת ישראל ואת ההתחייבות שיש למדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת. קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה, ואמנות בינלאומית אחרות, למסור, בסופו של ההליך, את

המבוקש לידיה של המדינה המבקשת, והצורך בשיתוף פעולה יעיל בין המדינה למדינות אחרות לצורך מאבק בפשיעה הבינלאומית, מהווים שיקול מיוחד בבקשה לחשיפת חומרי חקירה (בדומה לעניין בקשות מעצר בהליכי הסגרה ראו בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 494, 498 (1992); בש"פ 8800/09 פורטולינוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2009)).

10.

בסוגיה שלפני השאלה היא האם התכתבויות הדוא"ל הינן בחזקת חומר ראיות הנוגע לעתירה, או שמא מדובר בתכתובת פנימית בין רשויות אכיפת החוק בישראל לבין הרשויות בארצות הברית, שאין לסווג כחומר ראיות הנוגע לעתירה. על מנת לבחון סוגיה זו יהיה זה אך טבעי להקיש מההלכות שנפסקו בהסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לעניין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית משפט בישראל . בכל הקשור ל תרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, נקבע כי באופן עקרוני הם אינם פתוחים לעיון, ולרוב הם לא יסווגו כחומר חקירה לעניין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 334, 362 (1997)):

"זכות העיון (וההעתקה) של העורר כפופה לחריגים. מה הם החריגים? ... מסמכים פנימיים, כלומר מסמכים שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לחקירה של עובדי הפרקליטות, אלא תיעוד של דיונים והתכתבויות פנימיים בתוך המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירה זאת. לפי הדין, מסמכים כאלה אינם נוגעים לאישום ואינם חלק מ"חומר החקירה" שהתביעה חייבת להעמיד לעיונו של הנאשם" (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 625, 635 (2000)).

וכן יפים לענייננו דברים שנכתבו בבש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2007):

"אחד החריגים לזכות העיון, הלא הוא החריג של "תרשומות פנימיות". משמעותו של חריג זה היא כי אין לסווג כחומר חקירה מסמכים פנימיים כגון תיעוד של דיונים והתכתבויות בין המשטרה לפרקליטות בנוגע לחקירה; סיכומים וסיכומי ביניים על מהלך החקירה; התרשמות מחומר הראיות, עיבודו, ניתוחו וכדומה. החשש הוא כי חשיפת חומר כזה תיפגע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות אשר תשרתנה את החקירה ואת ההליך הפלילי המתהווה"

(ראו גם בש"פ 4285/97 אופנהיים נ' מדינת ישראל , תק על 97(3) 1053 (1997);; בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224, 229 (1997); בש"פ 6555/02 אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2002); בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2005); בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.1.2010)).

11.

רציונאליים אלו, בדבר תרשומות פנימיות, חלים גם בכל הקשור להליכי הסגרה, אשר מעצם טבעם נוגעים ביחסים בין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל לרשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת. על כן התכתבויות בין הרשויות בהליך הסגרה חוסות גם תחת החריג של התכתבויות ותרשומות פנימיות שנקבע לעקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי . שהרי כפי שציינתי בכל הקשור לבקשת עיון בהליך הסגרה יש לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומית של המדינה , ואת מחויבותה של המדינה כלפי רשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת. חשיפת התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות במדינה המבקשת או בכל מדינה אחרת עלולה לפגוע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק, הן בישראל והן במדינה המבקשת, וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות ודינים וחשבונות פנמיים, המתחייבים לאור חופש הפעולה שיש לתת להם. אולם כפי שציינתי קודם לכן לא ייתכן כי עצם העובדה כי מדובר בהליך הסגרה – בו יש למדינה מחויבויות בינלאומיות כלפי המדינה המבקשת – תסכל את הגנתו של המתגונן מפני הבקשה, ותפגע בזכויותיו להליך משפטי הוגן. עלינו להבטיח כי משטר הזכויות החוקתי יישמר גם בהליכי הסגרה שהרי "אין נוטלים ואין מגבילים חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה ובכל דרך אחרת" (סעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מכאן שאנו חוזרים בסופו של יום לאיזון בין השיקולים השונים, שרק על ידי מתן משקל ראוי לזכויות ולאינטרסים השונים נצא ידי חובתנו, הן בשמירה על האינטרס הציבורי, והן בשמירה על זכויותיו של המתגונן מפני בקשת ההסגרה.

מן הכלל אל הפרט

12.

לאחר שעיינתי בהתכתבויות הדוא"ל, ובחנתי אותם בהתאם למסגרת הנורמטיבית שתוארה לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי באיזון שבין זכותו של המשיב להליך הסגרה הוגן ובין האינטרס המוגן שביסוד הכלל לפיו תרשומות פנימיות אינן מהוות חלק מחומר החקירה הנמסר לעיון, נראה כי אין מקום להיעתר לבקשתו של

המשיב למסור לידיו את התכתבויות הדוא"ל

האמורות, שכן אין מדובר בחומר ראיות הנוגע לעתירה, בייחוד שבהליך הסגרה פרשנות המושג "חומר ראיות הנוגע לעתירה" מצומצם מן הפרשנות של המושג המקביל "חומר חקירה" בחוק סדר הדין הפלילי, שכן כאמור אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. אלא יש לאפשר גילוי של חומרים שיש בהם רלוואנטית לדיון בעתירה להכריז על מבוקש כבר-הסגרה:

"הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוונטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לקראת משפטו של המבוקש כתנאי לכך שיהיה ניתן להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689 (2002)).

כאמור, במקרה הנדון אני מקבל את עמדת העורר כי באיזון בין כלל השיקולים, שפורטו לעיל, אין מקום לחשוף את התכתבויות הדוא"ל ואין לסווגם כ"חומר ראיות הנוגע לעתירה". מדובר בהתכתבויות בין גורמי אכיפת החוק בישראל לגורמי אכיפת החוק בארצות הברית בנושאים קונקרטיים פנימיים , ואין בהן כדי להועיל להגנתו של המשיב, במידה המצדיקה את חשיפתן, וזאת לאור האינטרס הציבורי המשמעותי במקרה זה.

סוף דבר

13.

הערר מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 12.5.2010 מבוטלת והמסמכים הנזכרים בהחלטה זו לא יועברו למשיב.