בש"פ 8800/09 אשרת פורטולינוי נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.10.2009 (ב"ש 9338/09, כבוד סגן הנשיא י' צבן ) בגדרה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של העוררת לעיון חוזר בתנאי שחרורה ממעצר.

המשיב עתר להכריז על המבקשת, ועל אחרים כברי הסגרה לארצות הברית. בבקשת ההסגרה מיוחסת לעוררת חברות ארוכת טווח בארגון עברייני שעסק בהונאת קשישים בארצות הברית. אולם צוין כי תפקידה לא היה במדרג הגבוה של ההיררכיה העבריינית בארגון. בד בבד להגשת העתירה להכרזת העוררת כברת הסגרה, הגיש המשיב בקשה למעצרה עד תום ההליכים. ביום 27.7.2009 החליט בית המשפט המחוזי (ב"ש 9038/09, כבוד סגן הנשיא י' צבן ) על שחרור העוררת בתנאים מגבילים: הפקדה במזומן בסכום של 150,000 ש"ח (או ערבות בנקאית מתאימה); ערבות עצמית בסך 150,000 ש"ח; ערבות צד ג' של שני אנשים, בעלי מקום עבודה קבוע ומקום מגורים קבוע בישראל, בסכום של 150,000 ₪ כל אחד; צו האוסר על יציאתה מן הארץ; מעצר בית מלא בפיקוח איזוק אלקטרוני.

העוררת לא עמדה בתנאים שהוטלו עליה, וכשבועיים לאחר מכן הגישה בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורה ( ב"ש 9141/09 , כבוד השופט נ' סולברג ) בה נטען כי הצליחה לגייס סכום של 30,000 ש"ח בלבד, וביקשה להפחית את סכום ההפקדה. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 14.8.2009, הוסכם בין הצדדים כי סכום ההפקדה יועמד על 100,000 ש"ח וכנגד זה הועלה סכום ערבויות צד ג'.

העוררת לא גייסה הסכום הנדרש וביום 22.9.2009 הגישה בקשה נוספת לעיון חוזר וביקשה להעמיד את סכום ההפקדה הכספית על סך 35,000 ש"ח בלבד. בבקשה ובטיעון הובהר כי בשל הרקע המשפחתי והכלכלי המורכב והבעייתי של המבקשת, אין לה, למשפחתה ולחבריה אפשרות לגייס סכום של 100,000 ש"ח. לבקשה צורף מכתב מהאגף לשירותים חברתיים של עיריית תל-אביב המשקף המצב האמור. ביום 18.10.2009 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה זו בשלב זה (ב"ש 9338/09, כבוד סגן הנשיא י' צבן ), אולם הוא ציין כי במקרה הנדון הוכח קושי אמיתי בגיוס סכום ההפקדה המוסכם ולפיכך יש מקום לעיון חוזר בתנאי השחרור. אך, גם במצב זה יש לאזן בין המסוגלות הכלכלית של העוררת ובין אלמנט ההרתעה החיוני שלא להפר את תנאי השחרור. עוד הוא קבע כי לאלמנט זה יש ליתן משקל עודף בשל הצורך להבטיח את האפשרות להסגיר את המבקשת, אם כך יוחלט. כמו כן, יש ליתן משקל להחלטות אחרות הקשורות למעורבים נוספים בפרשה. אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי כי "באיזון בין השיקולים הללו אפשר יהיה לשקול בעתיד הפחתה מסוימת של סכום ההפקדה ובלבד שיתווסף ערב נוסף בעל יכולת כלכלית מוכחת של הכנסה חודשית מעל 20,000 ₪. אם ימצא ערב כזה, רשאי ב"כ המבקשת להגיש בקשה משלימה בצירוף מסמכים מתאימים, שאז ייקבע סכום הערבות וסכום הפקדה נמוך יותר". העוררת הגישה בקשה משלימה ובו עתרה להפחתת סכום ההפקדה, לאחר שהציגה ערב צד ג' חדש, אולם בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה, וקבע כי היא אינה תואמת את החלטתו הקודמת.

מכאן הערר שבפניי. למען הספר ספק מציינת העוררת כי ערר זה מוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי להפחתת סכום ההפקדה מיום 18.10.2009.

לאחר שקראתי את הודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין האינטרסים הנוגדים, הלך כברת דרך ארוכה לקראת העוררת, והסכים לבקשתה להפחתת סכום ההפקדה בתנאי שיימצא ערב נוסף בעל יכולת כלכלית מוכחת. חשוב לזכור כי תנאי שחרור בערובה צריכים לאזן בצורה ראויה בין זכותו של אדם לחירותו ומצבו הכלכלי לבין האינטרס הציבורי (ראו בש"פ 6316/09 מימון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2009)). אך יש להדגיש כי תנאי השחרור צריכים להוות חלופה אמיתית למעצר, כפי שציין בית משפט זה:

אומנם, בעקרון, ראוי שייקבעו על ידי בית המשפט תנאי שחרור שהנאשם יכול לעמוד בהם, אולם אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר על ידי החלופה. תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור העורר כנגד פקדון נמוך, יכול ויניעו אותו לוותר על הפקדון על מנת לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין.

... בית המשפט יחליט בכל מקרה לגופה של החלופה ההולמת את העבירה ונסיבותיה ואת העבריין ונסיבותיו ותבחר בזו שתפגע פחות בחרותו של הנאשם ובלבד שתבטיח את תכלית המעצר. אם כך החליט והחלופה אכן הולמת, הרי מי שאינו עומד בה, דינו מעצר (בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל , פסקאות 12-13 (לא פורסם, 20.12.1995)).

לטעמי במקרה שבפניי לא ניתן לשנות את נקודת האיזון פעם נוספת לטובת העוררת, וזאת לאור חומרת המעשים המיוחסים לה, והעבודה כי עומדת נגדה בקשת הסגרה לארצות הברית. על כן, בנסיבות העניין יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי ביחסי החוץ של מדינת ישראל ואת ההתחייבות שיש למדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת. "קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה למסור, בסופו של ההליך, את

המבוקש לידיה של המדינה המבקשת כשהוא נתון במשמורת, מהווה שיקול מעצר המיוחד

להליכי ההסגרה לעומת ההליך הפלילי הרגיל" (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 494, 498 (1992)). אשר על כן, שינוי נוסף בנקודת האיזון אינו אפשרי, ועל העוררת לעמוד בתנאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי.

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.