בש"פ 6316/09 רוני מימון נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) מיום 16.7.2009 בה קבע כי אין להורות על הפחתה נוספת של ערבויות אותן על העורר להפקיד כתנאי לשחרורו לחלופת מעצר, וכן ועל החלטתו (כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק) מיום 22.7.2009 בה נדחתה בקשת העורר לאשר ערבה שהוצעה על ידו.

1.

ביום 30.3.2008 הוגש כתב אישום נגד העורר, נגד ארבעה אחרים ונגד עשר חברות (להלן: החברות הנאשמות ) המייחס להם שורה ארוכה של עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ), פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה או: פקודת מס הכנסה ) וחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ). על-פי האמור בכתב האישום קשרו העורר, יניב בן דוד (להלן: יניב ), הראל בן דוד (להלן: הראל ) ויוסף פנספורקר (להלן: פנספורקר

ולהלן ביחד:

הארבעה ) קשר ופעלו לביצועה של תכנית עבריינית רבת היקף במטרה לרמות ולהונות את מנהל רשות המסים ומנהל המוסד לביטוח לאומי במטרה לקבל לידיהם, שלא כדין, סכומי כסף גדולים על חשבון הקופה הציבורית. הארבעה פעלו במסגרת היררכית לפיה היה יניב הרוח החיה ומתווה הפעילות העבריינית והראל אחיו שימש כיד ימינו והיה פעיל במתן הנחיות לפנספורקר ולעורר אשר ביצעו איתם בצוותא את העבירות. כחלק מתוכניתם העבריינית השתמשו הארבעה בחברות הנאשמות בהן היה יניב המנהל הפעיל ובעל השליטה, אף שלצורך הסוואת מעורבותו בחלק מהן וכן במטרה להעלים ולהסוות את חלקו בביצוע העבירות נרשמו חלק מן החברות על שמם של הראל, פנספורקר והעורר וכן על שמם של אחרים. יצוין בהקשר זה כי שבע מהחברות הנאשמות (נאשמות 6-12) עסקו בהוצאת חשבוניות מס או מסמכים הנחזים כחשבוניות מס לעוסקים שונים (להלן: החשבוניות הפיקטיביות ), ובין היתר סופקו חשבוניות פיקטיביות לשלוש מן החברות הנאשמות (נאשמות 13-15) אותן ייסד או רכש יניב.

נוכח חלקו הנטען של העורר במעשים אלו מייחס לו כתב האישום 60 עבירות של ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, 244 עבירות של פעולה במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק מתשלום מס, שתי עבירות של סירוב או הימנעות מלמסור מסמך שהוא חייב למוסרו, 28 עבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ועבירה של הלבנת הון.

2.

בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו התקבלה ביום 28.9.2008 (כב' השופט ג' נויטל). בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר נגדו אך ביקש לשחררו לחלופת מעצר. אולם בית המשפט סבר כי נוכח המעשים המיוחסים לעורר, המלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו ועל חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי תסקיר מטעם שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר מצא שהמפקחת המוצעת מתאימה, אך לא הומלץ בו על שחרורו לחלופה ולא נשלל הסיכון הנשקף ממנו. ערר שהגיש העורר על החלטה זאת נדון יחד עם עררים שהגישו יניב והראל על ההחלטות שהתקבלו בעניינם למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם ויחד עם בקשת המשיבה להאריך את מעצרם של השלושה ושל פנספורקר בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בהחלטתו מיום 19.1.2009 דחה בית המשפט (השופט א' רובינשטיין) את שלושת העררים האמורים וקיבל את בקשת המשיבה. בקשה נוספת שהגישה המשיבה להארכת מעצרו של העורר התקבלה באופן חלקי, וביום 31.3.2009 האריך בית המשפט (השופט ח' מלצר) את מעצרו ב-45 ימים נוספים אך הורה כי בתוך 30 ימים יערוך שירות המבחן "תסקיר מבחן נוסף שיבדוק את אפשרות שחרורו של [העורר] לחלופת מעצר, כאשר תסקיר זה, לכשיוגש, ישמש עילה להגשת בקשה לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי הנכבד". יצוין כי גם מעצרו של הראל הוארך ב-45 ימים בלבד (ונקבע כי על בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר) ואילו מעצרם של יניב ושל פנספורקר הוארך בתשעים ימים. ביום 18.5.2009 נעתר בית משפט זה (הנשיאה ד' ביניש) לבקשה שלישית להארכת מעצרו של העורר ב-45 ימים והוא שב והורה על הגשת התסקיר הנוסף שטרם הוכן עד אותו השלב בציינו כי ככל שתהיה לכך הצדקה עניינית תסקיר זה ישמש עילה להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. כמו כן הורה בית המשפט באותה החלטה על שחרורו של הראל לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

3.

ביום 19.5.2009 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר נוסף כאמור בעניינו של העורר ובו המליץ על שחרורו למעצר בית מלא בביתו תחת פיקוחם של אשתו וחברו (כמפקח משני), תוך הטלת ערבויות כספיות גבוהות וכן המליץ על הטלת פיקוח מעצר למשך שישה חודשים. נוכח האמור בתסקיר זה הגיש העורר בקשה לשחררו לחלופת מעצר, וביום 26.5.2009 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו (השופט ג' נויטל), והורה על שחרורו בתנאים כדלקמן: מעצר בית מוחלט בגני תקווה; הפקדה של 700,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית באותו סכום; ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך של שלושה מליון ש"ח כל אחת. ערבות צד שלישי תחתם על ידי אחד משני מפקחיו (יפתח סנוואני ואיריס מימון) אשר עליהם (או לפחות על אחד מהם) לפקח על העורר משך כל שעות היממה; איזוק אלקטרוני; איסור יציאה מן הארץ; איסור יצירת קשר במישרין או בעקיפין עם המעורבים בפרשה; וצו פיקוח מעצר לתקופה של שישה חודשים על ידי שירות המבחן. עוד הורה בית המשפט כי עד להמצאת הערבויות כאמור יישאר העורר במעצר. אולם, נוכח הצהרת המפקחים בפני בית משפט קמא לפיה "אין לנו מושג איך נשלם 3 מליון ש"ח אם הוא יפר את התנאים" הגישה המשיבה ערר על החלטת בית משפט קמא, וזה התקבל ביום 28.5.2009 (השופט י' דנציגר). בית המשפט קבע כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר עד אשר יציג ערבים שיכולים לעמוד בדרישה אותה קבע בית המשפט מחוזי לעניין ערבות צד שלישי, אחרת תנאיה המגבילים של חלופת המעצר יתרוקנו מתוכן. משכך הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא וקבע כי העורר יישאר במעצר עד לקבלת החלטה אחרת של בית משפט קמא "אם וכאשר יציג [העורר] ערבים בעלי יכולת כלכלית המאפשרת להם לעמוד בדרישה שאותה קבע בית המשפט המחוזי לעניין סכומה של ערבות צד ג' - שלושה מיליון ש"ח או בדרישות אחרות של בית המשפט המחוזי בעניין זה ככל שתיקבענה".

4.

ביום 22.6.2009 הורה בית משפט זה (השופט א' ריבלין), לבקשת המשיבה, על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים או עד למילוי תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית משפט, בכפוף להחלטת בית משפט זה מיום 28.5.2009. בעקבות בקשה נוספת שהגיש העורר הורה בית משפט קמא ביום 29.6.2009 על הפחתת סכום ההפקדה במזומן או בערבות בנקאית לסך של 500,000 ש"ח, וכן על הפחתת ערבות צד ג' לסך של 2 מיליון ש"ח ועוד קבע כי יתר התנאים שקבע יעמדו בעינם. בקשה נוספת שהגיש העורר להפחית את סכום ההפקדה במזומן ל-80,000 ש"ח וכן להורות כי ערבה אחת בלבד תחתום על ערבות צד ג' בסך שני מליון ש"ח, נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 16.7.2009 בציינו, בין היתר, כי חלפו כשבועיים וחצי בלבד ממועד החלטתו הקודמת בה הורה על הפחתת סכום ההפקדה וסכום ערבות צד ג'. ביום 22.7.2009 דחה בית משפט קמא (השופטת ע' סולומון-צ'רניאק) את בקשת העורר לאשר כערבה צד ג' את אתי לוי , בציינו כי היא לא התייצבה לדיון וכי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה להיות ערבה. בהקשר זה הדגיש בית משפט קמא כי היותה של לוי בעלת מקרקעין אינה מספקת לעניין זה שכן מדובר בבעלות משותפת עם אחר ובנוסף היא מתגוררת בנכס עם ילדיה. בית המשפט הוסיף כי גם אם היה מקום להסתפק בהפקדה עצמית בסך של 80,000 ש"ח, והוא אינו קובע כך, יש לדחות את בקשת העורר לשחרור לחלופת מעצר עד אשר ימצא ערב מתאים. עוד קבע בית המשפט כי חלוף הזמן הוא לבדו אינו מהווה בסיס לדיון מחודש בטיב הערבויות וגובהן, וממילא כל עוד אין בידי העורר להציע ערב מתאים אין מקום לדיון כזה. משכך קבע בית המשפט כי ניתן יהיה להיזקק שוב לבקשת העורר לכשיהיה בידיו להמציא ערב צד ג' ראוי אשר יכולתו הכלכלית תיבדק כדבעי.

5.

העורר

אינו משלים עם החלטות בית משפט קמא מיום 16.7.2009 ומיום 22.7.2009 ומכאן הערר שבפניי. העורר טוען כי בהחלטה מיום 26.5.2009 הורה בית משפט קמא על שחרורו ממעצר אך נוכח התנאים שנקבעו לו היא נותרה ללא תוקף מעשי. לטענתו לאחר שבמשך למעלה מחודשיים ימים הוא אינו מצליח למלא אחר התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 26.5.2009 מצווה היה בית משפט קמא לבדוק ביסודיות את יכולותיו הכלכליות, בהדגישו כי לפי הדין יש לבחון את יכולתו הכלכלית של אדם לעמוד בתנאי השחרור. בהקשר זה טוען העורר כי יש להפחית גם מסכום ההפקדה המופחת שנקבע לו (500,000 ש"ח), שכן אין בידו להפקיד סכום כזה והוא מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שלא ניתן לאשר את אתי לוי , אשר בבעלותה דירה, כערבה. העורר מוסיף ומדגיש כי החלק המיוחס לו במעשים קטן מזה המיוחס לשותפיו וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר. עוד מציין העורר כי המשפט צפוי להימשך זמן רב וכי בית משפט קמא לא קבע בהחלטתו האחרונה מועדים לביקורת ערבויות ועל כן לפי סעיף 47(ג) לחוק המעצרים היה צריך להביאו בפני שופט בתוך 48 שעות ממועד ההחלטה. מטעמים אלו עותר העורר לקביעת ערבויות ההולמות את יכולתו הכלכלית ואת "רוח ההחלטה" מיום 26.5.2009, על מנת שניתן יהיה ליישמה בפועל.

המשיבה מצידה טוענת כי למעשה מבקש העורר לשחררו כמעט ללא תנאים, בהדגישה כי הפקדת סכום של 80,000 ש"ח אינה סבירה נוכח היקף הסכומים נשוא הפרשה. עוד מדגישה המשיבה כי בהחלטתו מיום 26.5.2009 קבע בית משפט קמא את התנאים שיש בהם כדי להשיג את תכלית המעצר וכל עוד העורר אינו מסוגל לעמוד בהם לא ניתן לראות בה "החלטת שחרור" כלשונו. עוד מדגישה המשיבה כי חלקו של העורר בפרשה אינו קטן כטענתו ובנסיבות אלו לא ניתן להפחית את הסכומים אותם הורה לו בית משפט קמא להפקיד.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. סעיף 46 לחוק המעצרים קובע:

(א)

ציווה שופט לשחרר אדם בערובה או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם; והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה.

(ב)

בהחלטתו לפי סעיף קטן (א) ישקול השופט גם את אלה -

(1) מהות העבירה;

(2) המידע שבידי התביעה;

(3) עברו הפלילי של האדם;

(4) מצבו הכלכלי של האדם ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת;

(5) האפשרות שהאדם יוכל לעמוד בתנאי הערובה.

...

הנה כי כן, לפי לשון החוק על בית המשפט לשקול, בין היתר, את מהות העבירה, את מצבו הכלכלי של הנאשם ואת יכולתו לעמוד בתנאים אותם מבקש בית המשפט לקבוע. במקרה שבפנינו מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים. מחד גיסא מיוחסות לעורר עבירות כלכליות בהיקף ניכר והדבר מצדיק להטיל עליו הפקדה בסכומים שיעמדו ביחס הולם להיקף הכספי של העבירות בהן הוא מואשם. זאת על מנת שהתנאים ישיגו את מטרות המעצר קרי: יפיגו את מסוכנותו ואת החשש כי יימלט מאימת הדין (ראו בש"פ 284/05 רבי (כהן) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.1.2005)). מאידך גיסא, מצבו הכלכלי של העורר אינו מאפשר לו לטענתו לקיים אחר התנאים שקבע בית משפט קמא. אין ביכולתו להפקיד אף לא את הסכום המופחת שנקבע בסך 500,000 ש"ח וכן אין ביכולתו להעמיד ערבים שיש ביכולתם לשלם 2 מיליון ש"ח אם יפר העורר את תנאי החלופה.

7.

בנסיבות העניין שבפנינו אני סבורה כי לעת הזו מכריע את הכף השיקול הראשון. לעורר מיוחסות עבירות כלכליות רחבות היקף (למעלה ממאה מליון ש"ח) אותן ביצע לכאורה באופן שיטתי. אמנם "חלקו הנטען בפרשה קטן במעט לעומת ה[נאשמים] האחרים" (החלטת השופט מלצר בבש"פ 2296/09 מיום 31.3.2009), אך אין מדובר בשותף זוטר אלא במי שעל-פי הנטען נטל חלק מרכזי בביצוע המעשים. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא בסוברו כי הסכומים שעל העורר להפקיד צריכים לעמוד ביחס ישר לחומרת העבירות והיקפן על-פי חלקו בהן ואינני סבורה כי הסכומים ותנאי הערובה שנקבעו במקרה דנן – קל וחומר הסכומים המופחתים – חורגים ממתווה זה. בסוגייה זו כבר נפסק בעבר כי:

אומנם, בעקרון, ראוי שייקבעו על ידי בית המשפט תנאי שחרור שהנאשם יכול לעמוד בהם, אולם אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר על ידי החלופה. תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור העורר כנגד פקדון נמוך, יכול ויניעו אותו לוותר על הפקדון על מנת לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין.

... בית המשפט יחליט בכל מקרה לגופה של החלופה ההולמת את העבירה ונסיבותיה ואת העבריין ונסיבותיו ותבחר בזו שתפגע פחות בחרותו של הנאשם ובלבד שתבטיח את תכלית המעצר. אם כך החליט והחלופה אכן הולמת, הרי מי שאינו עומד בה, דינו מעצר (בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל , פסקאות 12-13 (לא פורסם, 20.12.1995)).

במקרה דנן נעתר בית משפט קמא ביום 29.6.2009 לבקשת העורר והפחית הן את הסכום שעל העורר להפקיד והן את סכום הערבות של צד שלישי. העורר אינו מסתפק בהפחתה זו ובחלוף כשבועיים בלבד ביקש הפחתה נוספת של הסכומים המופחתים. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא בקובעו כי התקופה הקצרה שחלפה אינה מצדיקה הפחתה נוספת וכי הסכום אותו הציע העורר להפקיד (80,000 ש"ח) אין בו כדי להשיג את מטרות המעצר. עם זאת אוסיף ואומר כי לא מן הנמנע הוא שככל שתקופת המעצר תלך ותתארך ולהערכת שני הצדדים מדובר בהליכים ממושכים הצפויים לקחת זמן רב, תשתנה נקודת האיזון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין ויהיה מקום לשוב ולבחון הפחתה נוספת של הסכום שהפקדתו נתבקשה וכן של הסכום נשוא ערבות צד ג'.

אשר על כן, דין הערר להידחות.