בש"פ 4294/18 יונתן אלרואי נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.5.2018 (עמ"ת 24184-03-18, השופטת ח' סלוטקי ). בית המשפט המחוזי דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע מיום 19.2.2018 (מ"ת 12150-12-17, השופטת הבכירה ש' שטרית ).

2.

המבקש הוא הנאשם מספר 5 בכתב אישום "מאוחד ומתוקן" שהוגש נגדו ונגד חמישה נאשמים נוספים לבית משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 71262-11-17). כתב האישום מייחס למבקש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וניסיון קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 415 סיפא ו-25 לחוק העונשין. על-פי המתואר בכתב האישום, המבקש קשר עם הנאשמים האחרים בפרשה לבצע עבירות מרמה. הקשר נסב על פנייה לנאשמים בתיקים פליליים על ידי מעורב בקשר שיציג עצמו כעורך דין על מנת לקבל מהם כספים. במסגרת הקשר קיבלו לידיהם המבקש והנאשמים הנוספים סך של כ-450 אלף דולר ו-46,750 שקל.

3.

המדינה הגישה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו. במועד הגשת הבקשה ריצה המבקש עונש מאסר שנגזר עליו בגין הרשעתו בעבירה של סחיטה באיומים בפרשה קודמת. בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, וכן כי קיימת בעניינו עילת מעצר של מסוכנות, בשים לב לכך שהמעשים המיוחסים לו מאופיינים בשיטתיות ותחכום, תוך הפעלתם של גורמים נוספים. בית משפט השלום הוסיף כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש באמצעות חלופת מעצר, ובכלל זה דחה אף את האפשרות לראות במתקן הכליאה שבו שהה באותה עת כאסיר חלופה מתאימה. בית משפט השלום קבע כי לא ניתן לתת במבקש אמון, תוך שהוא מצביע על כך שהמבקש ביצע חלק מהמעשים המיוחסים לו מתוך בית הכלא, באמצעות שיחות טלפון, וכן על כך שלמבקש עבר פלילי הכולל 11 הרשעות במגוון של עבירות מרמה.

4.

המבקש הגיש ערר על ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים נגדו, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש נגד התשתית הראייתית שעמדה בבסיסה של החלטת המעצר. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיימת בעניינו של המבקש עילת מעצר של מסוכנות, וכי לא ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר – בשל אופיין של העבירות ובשל עברו הפלילי של המבקש. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי לצורך שחרור לחלופת מעצר יש לתת אמון בכך שהאדם הנוגע בדבר יקיים את תנאי השחרור שיושתו עליו. בית המשפט המחוזי קבע כי תנאי בסיסי זה אינו מתקיים ביחס למבקש.

5.

בקשת רשות הערר דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המבקש מכוונות כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין עילת המעצר ובאשר לאפשרות לשחרר את המבקש לחלופה. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי גיבש את מסקנותיו מבלי שנתן לצדדים לטעון ביחס לסוגיות אלה. המבקש טוען עוד כי נגרם לו עוול בכך שבית המשפט המחוזי לא נדרש לחוות דעת של גורם טיפולי, ומציין בהקשר זה כי הגורם המתאים להשיב על השאלה האם ניתן לתת אמון בנאשם הוא שירות המבחן. המבקש מוסיף וטוען כי הדברים מקבלים משנה חיזוק בשים לב לכך שנאשמים אחרים בפרשה שוחררו לחלופת מעצר.

6.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי למסקנה שדין בקשת רשות הערר להידחות. הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך קבלתה של בקשה מן הסוג דנן, המוגשת לפי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (ראו למשל: בש"פ 3575/18 סויסה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (3.5.2018); בש"פ 4313/18 עמר נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (7.6.2018)). עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית ואף לא התרשמתי שקיימות נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערר. אני רואה מקום להוסיף ולהבהיר שאין ממש בטענות המבקש כי קמה חובה להורות על הכנת תסקיר בעניינו על-ידי שירות המבחן. בית משפט זה קבע לא אחת כי החובה לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בנאשם פחותה אינה מחייבת לפנות לשירות המבחן לצורך בדיקה קונקרטית של השאלה ביחס לכל נאשם ונאשם. הלכה למעשה, לעתים מתייתר הצורך בתסקיר מקום בו נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, למשל במקרים שבהם מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי מכביד ורלוונטי, או כאלה שהניסיון מלמד כי לא ניתן לתת בהם אמון (בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (14.9.2009); בש"פ 1937/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (20.3.2016)). אף יתר טענותיו של המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערר לפי אמות המידה הנוהגות.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית.