בש"פ 4584/03 שמואל חרמון נ. מדינת ישראל

1.ביום 25.4.03 נהג העורר ברכבו במהירות של 142 קמ"ש בדרך שהמהירות המירבית המותרת בה לנסיעה היא 90 קמ"ש. ביום 27.4.03 פסל קצין משטרה את העורר מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים. בית המשפט לתעבורה בחדרה (כבוד השופט א' גופמן), בהחלטתו מיום 4.5.03, דחה את בקשתו של העורר לבטל את צו הפסילה. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון), בהחלטתו מיום 21.5.03, דחה את עררו. עם זאת עיכב את המשך ריצוי הפסילה המנהלית עד להחלטה.

העורר ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

2.קצין המשטרה קבע כי המהירות שבה נהג העורר מצביעה על מסוכנותו, ולענין זה הביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות- 26 במספר- שרבות מהן בעבירות מהירות. בית המשפט לתעבורה קבע כי רשאי היה קצין המשטרה לקבוע שהמהירות בה נסע העורר, כשלעצמה, מלמדת על כך שיש סיכון בהמשך נהיגתו. עוד קבע כי שיקול הדעת שהפעיל קצין המשטרה היה ראוי וסביר. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע את השגותיו של בא כוח העורר, כי אמנם נפל פגם בשיקולים שעמדו בבסיס החלטתו של קצין המשטרה- בסברו כי אינו מוסמך לפסול את העורר לתקופה קצרה מ-30 ימים- אך חרף פגם זה, התשתית העובדתית שהיתה מונחת בפני קצין המשטרה הצדיקה את התוצאה שאליה הגיע. לפיכך קבע כי אין מקום לבטל את צו הפסילה. בית המשפט המחוזי חזר על קביעותיו של בית המשפט לתעבורה וקבע כי המהירות המופרזת בה נהג העורר, בצירוף הרשעותיו הקודמות, מלמדות על הסיכון הרב הטמון בהמשך נהיגתו.

3.בא כוח העורר- בטיעוניו שבכתב ובדיון לפני- ציין כי העורר כבר ריצה 18 ימי פסילה, החל ביום 27.4.03 וכלה ביום 15.5.03, וטען שיש לבטל את יתרת ימי הפסילה. לטענתו, יש לבטל את ההחלטה בשל הפגם שנפל בשיקולים שעמדו בבסיס החלטתו של קצין המשטרה, אפילו ניתן היה לבסס אותה על שיקולים רלוונטיים אחרים. עוד טען כי השארת ההחלטה על כנה תעביר מסר שלילי לקציני המשטרה וכי עצם הנהיגה במהירות מופרזת אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על מסוכנותו של העורר; בעיקר לאור העובדה שנסע במהירות של 12 קמ"ש בלבד מעל לגבול ברירת הקנס שהוא 130 קמ"ש. בא כוח העורר גם התנגד להגשת גיליון הרשעותיו של העורר וציין שהתנגד לכך גם בדיונים בערכאות הקודמות, וזאת מן הטעם שלפני קצין המשטרה לא היה גליון הרשעות אלא רק פלט מחשב תמציתי של ההרשעות.

כנגדו טענה באת כוח המדינה כי מסוכנותו של העורר עולה הן מהמהירות שבה נהג והן מעברו הפלילי וביקשה להגיש את גיליון הרשעותיו. לטענתה, עמד לנגד עיני קצין המשטרה השיקול של מספרן הגדול של הרשעותיו הפליליות של העורר. עוד טענה כי אפילו אמר קצין המשטרה לעורר שאינו מוסמך לפסול אותו לתקופה קצרה מ- 30 ימים- כפי שעולה מתצהירו של העורר- אין לבטל את הפסילה בשל כך.

4.דין הערר להדחות.

כידוע, השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בענין פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן? האם מעידות נסיבות המקרה על כך שאופן נהיגתו של הנהג מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו (ראו: החלטותי בבש"פ 7399/00 לחמי שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), תק-על 2000(3) 2245 ובבש"פ 9849/02 בלטנר חיים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)).

שקלתי את התנגדותו של בא כוח העורר להגשת גיליון הרשעותיו הקודמות של העורר, והחלטתי שלא לעיין בו, אולם הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. מהחלטותיהם של בית המשפט המחוזי, של בית משפט השלום ושל קצין המשטרה עולה הקביעה- שאין עליה מחלוקת- כי לעורר הרשעות קודמות, שרבות מהן בעבירות מהירות. עבר זה של העורר עונה בו כי הוא מסוכן וכי לא מדובר באירוע בעל אופי מקרי. גם נסיבות המקרה - נהיגה במהירות של 142 קמ"ש, שהיא 52 קמ"ש מעל המהירות המותרת - מעידות כי אופן נהיגתו של העורר מסוכן. ומחומרה זאת לא מקילה העובדה שמהירות זאת עולה רק ב-12 קמ"ש על גבול ברירת הקנס. אכן, אין מקום להקל ראש עם נהגים עבריינים הנוסעים במהירות מופרזת עד כדי כך ובנהיגתם מסכנים את הציבור.

5.לא למותר להעיר כי טענת בא כוח העורר לפיה סבר קצין המשטרה שאינו מוסמך לפסול את העורר מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה קצרה מ- 30 ימים, אינה עולה מהחלטתו של זה והיא נזכרת רק בתצהירו של העורר. אולם, אפילו סבר כך, הרי לא מדובר בפגם היורד לשורשה של ההחלטה המנהלית ואין בו כדי לפסול אותה (ראו, בין היתר, דברי השופטת ד' ביניש בבש"פ 3810/00 אריאל גרוסמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), תק-על 2000(2) 1478; בג"ץ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים , פ"ד נב(3) 117, 143). מכל מקום, שיקול זה הוא רק אחד מן השיקולים שיש לשקול במסגרת החלטה בערר כגון זה שלפני ואין בו - כשהוא עומד מול יתר השיקולים - כדי להכריע את הכף.

6.הערר נדחה. ממילא בטל הצו שנתן בית המשפט המחוזי לעכב את הפסילה ועל העורר לרצות את יתרת ימי הפסילה.