בש"פ 4629/06 אופיר פרטוש נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן) מיום 30.5.2006, בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' דראל) מיום 21.5.2006, שקיבל בקשה לעיון חוזר מטעם המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.העורר עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של קבלת דבר במרמה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה, סחיטה באיומים ואיומים. בכתב האישום המתוקן בשלישית מתוארים תשעה מעשי מרמה והונאה אותם, לפי הנטען, ביצע העורר בשנים 2002, 2005 ו-2006. על פי המתואר בכתב האישום שכנע העורר מתלוננים שונים ליתן לו סכומי כסף, או שווה כסף, לאחר שהבטיח להם כי ישיב להם סכומים אלה או ייתן להם תמורה כנגדם. עוד נטען בכתב האישום כי בחלק מן המקרים התחזה העורר לשוטר או לעורך דין ובחלקם אף איים על מתלוננים כי ייפגעו אם יימסרו הודעה נגדו במשטרה או אם לא יעשו כדבריו.

2.בראשית הדרך כלל כתב האישום שלושה אישומים בלבד נגד העורר, אך ביום 23.4.2006 נוספו בו שלושה אישומים, ובד בבד עם תיקון זה הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים ולחלופין להורות על שחרורו לחלופה של מעצר בית מלא. המשיבה טענה, בין היתר, כי העורר הורשע בשנת 2003 בביצוע עבירות בעלות דפוס דומה וכי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. בהחלטתו מיום 4.5.2006 קבע בית משפט השלום (כבוד השופט א' דראל) כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה בדבר ביצוע שש עבירות של קבלת דבר במרמה, עבירה אחת של הדחה בחקירה ועבירה אחת של סחיטה באיומים. עוד קבע בית המשפט כי מדובר בעבריין שיטתי העלול לסכן את הציבור במעשיו ועל כן קיימת עילת מעצר בעניינו. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי שוכנע שניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר וכי נוכח העובדה שהמשיב הוא אב לילדים והטלת מעצר בית מלא עלולה להביא "לקריסת התא המשפחתי", הוא מורה על שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים ומתיר לו לצאת את ביתו לצורכי עבודה.

3.ביום 14.5.2006 הגישה המשיבה נגד העורר כתב אישום מתוקן בשלישית, בו יוחסו לו שלושה אישומים נוספים בביצוע עבירות של סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אשר שניים מהם ביצע העורר מביתו באמצעות שימוש בטלפון. בעקבות תיקון זה לכתב אישום הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית משפט השלום מיום 4.5.2006. המשיבה טענה כי האישומים הנוספים נגד העורר מלמדים כי אין מקום ליתן בו אמון ויש להורות על מעצרו. בהחלטתו מיום 21.5.2006 קיבל בית משפט קמא את הבקשה. בית המשפט קבע כי העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישומים שהתווספו לכתב האישום וכן על קיומה של עילת מעצר. עוד קבע בית המשפט כי העורר ביצע את העבירות הנוספות כשהיה בתנאי מעצר בית, באמצעות שימוש בטלפון ואף בדרכו אל ומבית המשפט לדיונים אליהם הוזמן. נוכח הפרת תנאי השחרור שנקבעו לעורר ולחלופין נוכח העובדה שבהתנהגותו זו יש משום נסיבות חדשות, קבע בית המשפט כי מתקיימים בענייננו התנאים לעיון חוזר בהחלטה. בית המשפט הוסיף וקבע כי האיומים אשר לכאורה איים העורר על אחד המתלוננים, אדם מבוגר כבן 68, מצדיקים אף הם עיון חוזר בהחלטה אשר קבעה כי ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות מעצר בית. לבסוף קבע בית המשפט כי הפרת האמון שניתן בעורר מחייבת את מעצרו, וכי השיקול בדבר הזהירות אותה על בית המשפט לנהוג טרם יורה על השבתו של אדם משוחרר לבית מעצר נסוג בנסיבות העניין בפני מסוכנותו של העורר, לאחר שהסתבר כי זו אינה מצטמצמת רק למצבים שבהם הוא נמצא מחוץ לביתו. נוכח כל האמור לעיל הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

5.ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה. בהחלטתו מיום 30.5.2006 קבע בית המשפט כי די בקיומן של ראיות לכאורה ובקיומו של מאסר על תנאי התלוי ועומד נגד העורר כדי להצביע על מסוכנותו. עוד קבע בית משפט קמא כי העורר המשיך לעבור עבירות בעת ששהה במעצר בית וכי טענת העורר לפיה חלק מהעבירות תוכנן לפני מעצר הבית ורק הבשיל במהלכו איננה ממין העניין. בית המשפט הוסיף וקבע כי העורר הוכיח בהתנהגותו כי מעצר בית, מאסר על תנאי וכתב אישום התלוי ועומד כנגדו אינם מרתיעים אותו ואינם מאיינים את מסוכנותו. על כן, כך קבע, כי אין מקום ליתן אמון בעורר.

6.מכאן הערר שבפני, בו מבקש העורר כי תוענק לו הזדמנות נוספת לקיים את תנאי השחרור. לטענת העורר בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה וביצע "קפיצת מדרגה" משמעותית משהורה על מעצרו, בעוד שהיה בידו לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים ומחמירים יותר מאלה בהם היה נתון עד כה. עוד טוען העורר כי היה מקום להורות בשלב זה על הכנת תסקיר מעצר, על מנת לבדוק את האפשרות שהוא ישוחרר לחלופה של מעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני וכי אף המשיבה לא התנגדה לכך. העורר מוסיף וטוען כי הוא לא הפר את תנאי מעצר הבית החלקי, כי התייצב לכל הדיונים בבית המשפט וכי מכל מקום במקרים רבים ניתנת לנאשמים הזדמנות נוספת אף לאחר שהפרו את תנאי השחרור. לבסוף מציין העורר את נסיבותיו האישיות הקשות. לדבריו הוא אב לשלושה ילדים ומפרנס היחיד של משפחתו ומצבו הכלכלי הקשה עלול להוביל לקריסת התא המשפחתי ולהתדרדרותו לסמים.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומדגישה כי העורר הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. עוד מציינת המשיבה כי לעורר עבר פלילי וכי מעשי המרמה הנוספים המיוחסים לו בוצעו בעת ששהה בביתו תוך שימוש בטלפון. על כן, לא יהיה באזיקים אלקטרוניים כדי לאיין את מסוכנתו.

7.דין הערר להידחות. בית משפט השלום קבע, כאמור, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר בשורה של מעשי מרמה וסחיטה באיומים ועל קביעה זו לא חולק העורר בפנינו. מעשים חמורים אלו, אותם ביצע העורר לכאורה בשיטתיות במועדים שונים בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה בגין ביצוע עבירות דומות, מעידים על מסוכנותו (השוו בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998)). חרף האמור התחשב בית משפט השלום בנסיבותיו האישיות של העורר, איפשר חלופה של מעצר בית חלקי והתיר לו לצאת למקום עבודתו. העורר מעל באופן בוטה באמון שניתן בו וביצע לכאורה את העבירות הנוספות כשהיה משוחרר בתנאים של מעצר בית, תוך שימוש בטלפון וכן בדרכו אל או מבית המשפט. נוכח הפרת אמון זו הצדק עם בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לאפשר לעורר להמשיך לשהות בחלופת מעצר. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי: "קשה לרחוש אמון לנאשם כי יקיים את תנאי השחרור כאשר עבר עבירה בהיותו משוחרר מן המעצר" (בש"פ 1227/01 פרג' נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 1217 (2001)). אמנם, לא כל פגיעה באמון על ידי הנאשם מחייבת את ביטול חלופת המעצר והעניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם למכלול הנסיבות וטיב הפגיעה (השוו בש"פ 1636/06 ש’ נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(1) 2778 (2006)). אך בנסיבות דנן נראה כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר. העורר ממשיך לכאורה לבצע עבירות גם בהיותו נתון במעצר בית ומדובר בעבירות בעלות דפוס דומה לאלה שיוחסו לו בכתב האישום ושבגינן הוא עומד לדין מלכתחילה. בעבירות מאותו סוג אף הורשע העורר בעבר. התנהלותו זו יש בה כדי ללמד לכאורה שהוא הפך את עבירות המרמה לדרך חיים ומכאן, מסוכנותו הרבה לשלום הציבור וביטחונו. הפיקוח באזיקים אלקטרונים אין בו בנסיבות העניין כדי להפיג את מסוכנותו של העורר, משום שהוא ממשיך לכאורה לבצע את העבירות גם בתנאי מעצר בית-מלא. מטעמים אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.