בש"פ 4655/99 מדינת ישראל נ. סאמר זכור

לפניי בקשה להארכה שניה של מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 21.7.99, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. בהסכמת המשיבים, הוארך מעצרם עד ליום 22.7.99.

1.ביום 22.7.98 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום בת.פ. 282/98 לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס למשיבים ביצוע עבירה של נסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות. ביום 2.8.98 הגישה המדינה כתב אישום מתוקן, בו הוחלף האישום בנסיון לרצח באישום ברצח. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 11.7.97 הגיעו שלושת המשיבים לכיכר קרקון בעכו העתיקה, שם ישבו באותה שעה המנוח ושני אנשים נוספים - עומר ונעים. המשיבים 1 ו2- התקרבו אל המנוח והמשיב 3 עמד בחברתם, מעט מאחוריהם. המשיבים 1 ו2- שלפו כל אחד סכין שהיתה עימו והמשיב 1 נעץ את סכינו בבטנו של המנוח. אחר-כך חתך המשיב 1 או המשיב 2 את עומר בכף ידו. לאחר מכן רדפו שלושת המשיבים אחרי נעים, נעמדו סביבו ודקרו אותו בבטנו, בחזהו, במרפק ובאצבע. כתוצאה מפצעי הדקירה נגרם למנוח הלם תת-נפחי מתקדם, והוא היה מחוסר הכרה כל תקופת אשפוזו, עד לפטירתו ביום 28.9.97. יצוין כי המשיב 1 נדקר אף הוא בחלקים שונים בגופו במהלך האירוע.

2.עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 3.8.98 החליט בית המשפט, מפי השופט ס' ג'ובראן, להיעתר לבקשה ולהורות על מעצרם של המשיבים. בית המשפט ביסס החלטתו על עדות של עד ראיה, שצפה מהצד באירוע, ועל עדותו של נעים, שהשתתף בקטטה. המשיבים, מאידך, ניסו להרחיק עצמם מן הארוע: משיב 1 הכחיש כי דקר מישהו וטען כי לא ראה את מי שדקר אותו; משיב 2 טען שראה מהומה אך לא השתתף בה; משיב 3 טען כי כלל לא היה בכיכר קרקון בעת הארוע. בית המשפט מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה לגבי האישומים המיוחסים למשיבים. באשר למשיב 3, בית המשפט ראה בו מבצע בצוותא עם משיבים 1 ו2-, הגם שמרבית המעשים נעשו על ידי המשיבים האחרים. בית המשפט קבע כי שלושת המשיבים לא סתרו את חזקת המסוכנות, הקמה בעבירת אלימות כה חמורה. לכך התווסף עברם הפלילי המכביד הכולל עבירות אלימות, לרבות עבירות שוד והריגה בקשר למשיבים 1 ו2-. לאחר הגשת כתב האישום המתוקן ביום 2.8.99 התחזק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי יש לעצור את שלושת המשיבים עד תום ההליכים.

3.לבקשת המדינה ובהסכמת המשיבים, האריך בית משפט זה, מפי חברי השופט י' טירקל, את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 22.4.99 (בש"פ 2415/99).

4.מאז הארכת המעצר הנזכרת התקיימו חמש ישיבות הוכחות. פרשת התביעה הסתיימה, למעשה, למעט שני עדים, שוטרים, שהצורך להעדתם עלה במהלך המשפט, מאחר שעדי הראייה היו ל"עדים עוינים". בית המשפט קבע ביום 16.6.99 שלושה מועדי הוכחות להמשך הדיון, בחודשים ספטמבר ונובמבר 1999. מקור העיכוב הרב בדיונים הוא באילוצים של שופטי ההרכב, אשר כל אחד מהם משובץ גם בהרכבים אחרים השומעים משפטים פליליים.

5.בפניי טענה באת כוח המדינה כי חזרתם, על דוכן העדים, של העדים כולם מהודעותיהם במשטרה היא אינדיקציה למסוכנותם של המשיבים, אשר מטילים אימה על העדים גם בשבתם במעצר. מסוכנות זו נלמדת גם מהעובדה כי האירוע עצמו התרחש לאור יום, מול קהל, עובדה המעידה, כך נטען, על בריונות המשיבים. עוד נטען, כי חומרת העבירה מעלה חשש להימלטות מאימת הדין וכי למשיבים עבר פלילי מכביד: למשיבים 1 ו- 2 שלוש הרשעות קודמות והם ביצעו את העבירה המיוחסת בהיותם אסירים ברשיון, למשיב 3 תשע הרשעות קודמות והוא ריצה במהלך תקופת המעצר עונש מאסר בן חמישה חודשים בגין עבירת אלימות והפעלת מאסר על תנאי. נטען, כי אופן ניהול המשפט משתפר ובחודשיים האחרונים נערכו ישיבות רבות יותר ונשמעו כל עדי התביעה חסר שניים.

6.כנגדה טען בא כוחו של המשיב 1 כי המשפט התנהל בעצלתיים, וכי בחינת המועדים שנקבעו על ידי בית המשפט להמשך המשפט מעלה כי המשפט לא יסתיים במהלך תקופת ההארכה. במקרה כזה, כך נטען, אין להיעתר לבקשה למרות חומרת העבירה. בא כוח המשיב 1 ציין כי מרשו כמעט נהרג באירוע נשוא כתב האישום, שכן נדקר דקירות רבות. כן נטען, כי חזרתם של העדים בהם נעוצה בכך ששיקרו במשטרה ובכל מקרה אינה רלבנטית משתמו עדויותיהם.

7.בא כוח המשיב 2 הצטרף לדברים אלו והוסיף כי לשיטתו אין לבית המשפט סמכות להאריך מעצר מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים מקום בו ברור כי המשפט לא יסתיים טרם תום ההארכה. גם בהתקיים סמכות, כך נטען, לנאשם זכות חוקתית להשתחרר ממעצר בתום תשעה חודשים. בא כוח המשיב 2 הוסיף כי בכל דיוני הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים מדובר בעבירות חמורות המקימות חשש להימלטות מאימת הדין ועם כל זאת כוונת המחוקק היא לאפשר שיחרור בשל העברת הזמן. לבסוף נטען, כי המשיב 2 לא צוין בכתב האישום כדוקר.

8.בא כוח המשיב 3 טען כי אין ראשית ראיה לכך שהעדים הושפעו מן המשיבים. עוד נטען כי עברו הפלילי של המשיב 3 קל יחסית בהשוואה לעברם של נאשמים, אשר לגביהם פסק בית משפט זה בעבר כי אין להאריך את מעצרם מעבר לקבוע בחוק.

9.באי הכוח של שלושת המשיבים הביעו את נכונותם לקבל כל תנאי מגביל במקרה של חלופת מעצר.

10.עיקר טענתם של המשיבים הוא התארכות המשפט בעבר והציפיה כי לפי התאריכים שנקבעו על ידי בית המשפט, בחודש נובמבר, ייווצר צורך להארכה נוספת והיא הארכה שלישית. אין ספק, כי כוונת המחוקק היתה לזרז את המשפטים הפליליים כאשר הנאשם מצוי במעצר עד תום ההליכים. במקרה שלפנינו היה בית המשפט של דיון מודע לחשיבותו של ניהול מהיר של המשפט. ואמנם בהחלטתו של ההרכב הדן בתיק, מיום 27.12.98, צוין:

אנו ערים לכך שהנאשמים עצורים ולכן מן הראוי היה שנקבע ימי הוכחות לחודשים ינואר פברואר מרץ. איננו יכולים לעשות כן מאחר וכל אחד משלושת השופטים בהרכב זה חבר בהרכבים אחרים, השומעים תיקים פליליים בהם הנאשמים עצורים...מצאנו לנכון לנמק את הדברים באריכות כדי להתריע בפני מי שצריך להתריע על כך שריבוי התיקים המחייבים שמיעתם בהרכב בכלל וריבוי התיקים בהם נשמעים עצורים בפרט, אינו מאפשר סיום תיקים בהם נאשמים עצורים תוך 9 חודשים ואף לא בזמן ארוך יותר כל עוד לא יכהנו בבית משפט זה מספר שופטים מספיק שיאפשר הקצאת הרכבים במספר הדרוש לפי כמות התיקים.

11.וברוח דברים אלה נאמר שוב על ידי ההרכב בהחלטתו, מיום 16.6.99:

אנו ערים לכך שלפי החלטת כבוד בית המשפט העליון מיום 15.4.99 הארכת המעצר של הנאשמים עומדת להסתיים ביום 22.7.99. הרכב זה עשה מאמצים למצוא מועדים לגמר עדי התביעה ושמיעת עדי ההגנה, אך הדבר לא עלה בידו בשל כך שכל אחד מחברי ההרכב משובץ בהרכבים אחרים השומעים אף הם משפטים פליליים, בהם הנאשמים עצורים, וזאת גם בשעות לפני הצהרים וגם בשעות אחר הצהרים ובימי שישי...לא נוכל, לצערנו, לקבוע את המשך שמיעת המשפט בימי הפגרה שכן אלו נועדו לכתיבת פסקי הדין בתיקים שהסתיימו או עומדים להסתיים ולתורנויות.

12.יש לשבח את בית המשפט המחוזי על כך שהיה מודע מודעות מלאה לצורך, על פי מצוות המחוקק, שלא להאריך את משפטם של המשיבים, בשל המצאותם במעצר עד תום ההליכים. אין ספק כי המערכת נתונה לאילוצים כבדים בשל ריבוי המשפטים הפליליים.

13.השאלה העומדת להכרעה היא האם התארכותו של המשפט - התארכות שהיא תוצאה של אילוצי המערכת השיפוטית - מחייבת את שחרורם של המשיבים. סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך את בית משפט זה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים מעת לעת מבלי לקבוע מבחנים מיוחדים. אולם, בפסיקתו הענפה של בית משפט זה נקבעו המבחנים, שלאורם יש להכריע בשאלת ההארכה. על בית המשפט לאזן בין זכותו של נאשם לחירות, כל עוד חלה עליו חזקת חפות, לבין האינטרס לשמירה על שלום הציבור. עם עבור הזמן, נקודת האיזון נעה לטובת חירותו של הנאשם. עם זאת, עדיין יש לבחון את מידת מסוכנותו של הנאשם לשלום הציבור. לאור שיקולים אלה, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה שלפניי, האיזון בין האינטרסים המנוגדים מצוי עדיין בצד הדאגה לשלום הציבור. לנאשמים עבר פלילי מכביד, והם נאשמים בעבירה שאין חמורה ממנה, רצח אדם. לכן, איני רואה אפשרות לשחרר את המשיבים בתנאים מגבילים ויהיו חמורים ככל שיהיו.

אי לכך, אני נעתר לבקשת המדינה להאריך את תקופת המעצר של המשיבים החל ביום 22.7.99 בתשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.פ.282/98, לפי המוקדם.

עם זאת אני פונה לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה כי יעשה מאמץ מיוחד למציאת מועדים נוספים, אשר תמנע הארכה נוספת של המעצר.