בש"פ 225/01 מדינת ישראל נ. ארמונד מיארה

השופט י' אנגלרד:

לפניי בקשה שלישית להארכת מעצרם של המשיבים, העומדים לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתשעים ימים, החל ביום 24.01.01.

1.ביום 29.10.99 הוגש כנגד שלושת המשיבים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס להם עבירה של רצח בכוונה תחילה, נסיון לרצח ועשיית עסקה בנשק. המשיבים 1 ו2- גם הואשמו בתקיפה הגורמת חבלה ממשית. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש פברואר 1998 קשר המשיב 2 קשר עם משיב 1 לפגוע באדם בשני דני ישראל. ביום 15.2.98 תקפו המשיבים 1 ו2- את דני ואת חברו הרצל פור. במהלך התקיפה נחבל הרצל בראשו. בהמשך, ביום 17.2.98 בלילה, ירו שני אנשים, שפעלו מטעמם של המשיבים 1 ו2-, לעבר חלונות ביתו של הרצל. ביום 18.2.98 צורף המשיב 3 לקשר להמית את דני והרצל. כן צורפו לקשר שלושה אנשים נוספים ובהם שמעון שוקרון. במסגרת הקשר הנ"ל המתין המשיב 3 להרצל ודני מחוץ לבית קפה בו שהו השניים עם המשיבים 1 ו2-, ובצאתם ירה המשיב 3 בהרצל, בהתאם לתכנון המוקדם של שלושת המשיבים. הרצל נפגע בחזהו ובפניו ונפטר כתוצאה מכך. המשיב 3 ניסה לירות גם בדני, אך לא הצליח בשל תקלה בנשקו. המשיב 2 הואשם גם בהדחה בחקירה. נטען בכתב האישום, כי איים על שוקרון, שהפך עד מדינה בפרשה, כי עלולים להרוג אותו ואת משפחתו אם יעיד בחקירה.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של שלושת המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופטת ח' סלוטקי, נעתר לבקשת המדינה. בהחלטתו מיום 18.01.00 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד שלושת המשיבים, אשר במרכזן עדותו של עד המדינה שוקרון. בית המשפט מצא סיוע לכאורה לעדות זו באמרות שונות של המעורבים בפרשה ועדים נוספים, ראיות הקושרות את המשיבים לאירועים המתוארים בכתב האישום. בהחלטה ציין בית המשפט כי למשיבים 1 ו3- עבר פלילי "מושרש ועמוק" וכי גם למשיב 2 עבר פלילי לא מבוטל, הכולל ריצוי עונש מאסר בפועל. זאת ועוד, המשיב 1 נעלם לאחר האירוע ונעצר רק בתום חודשיים וחצי ואילו המשיב 3 ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו במהלך חופשה מהכלא. בנסיבות אלה ולאור חומרת העבירות, לא מצא בית המשפט אפשרות להסתפק בחלופת מעצר לגבי אף אחד מהמשיבים.

3.שלושת המשיבים הגישו עררים לבית משפט זה, אשר התבררו בפני השופט מ' חשין. בית המשפט אישר את הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה המסבכות את המשיבים בעבירות המיוחסות להם, תוך ציון העובדה כי אין מקום לבחון בשלב זה עם שאלת מהימנותו של שוקרון, אשר תוכרע על ידי בית המשפט שיישב לדין. כן אושרה הקביעה כי אין אפשרות במקרה דנן לשחרור בחלופת מעצר.

4.בתום תשעה חודשים מתחילת המשפט הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה להאריך את מעצרם של המשיבים בשלושה חודשים נוספים, תוך ציון העובדה כי ברור כבר עתה שתקופה זו לא תספיק לסיום המשפט. השופטת ד' דורנר נעתרה לבקשה להאריך את המעצר בתשעים ימים, בהתחשב בעברם הפלילי המכביד של המשיבים וחזקת המסוכנות שלא נסתרה.

5.כצפוי, המשפט לא הסתיים במהלך הארכת המעצר הראשונה והמדינה הגישה לבית משפט זה בקשה שניה להארכת מעצר בתשעים ימים, החל ביום 26.10.00. השופט י' טירקל הביע חוסר נחת מהתמשכותו יתר על המידה של בירור משפטם של המשיבים. עם זאת החליט השופט י' טירקל להאריך את המעצר כמבוקש, שכן "נסיבותיהם של מעשי העבירה המיוחסים למשיבים מעידות על כך שאין עליהם מורא החוק ומורא אדם וכי קיים יסוד סביר לחשש שיסכנו את בטחונו של הציבור. עברם הפלילי של המשיבים מוסיף לנסיבות אלה חומרה מיוחדת ואף מקים חשש שהם עלולים להימלט מאימת הדין ולהשפיע על עדים ישוחררו".

6.כעת פונה המדינה בבקשה להאריך את מעצר המשיבים בתשעים יום בפעם השלישית. מתברר, כי מאז הארכת המעצר האחרונה, בסוף חודש אוקטובר 2000, התקיימו שש ישיבות הוכחות, במהלכן נשמעו עדויותיהם של מספר עדי תביעה. להמשך המשפט קבועות עוד 39 ישיבות שתערכנה עד חודש יולי. בא-כוח המדינה הביע תקווה כי מועדים אלה יספיקו לסיום המשפט, אולם ייתכן כי יהיה צורך בקביעת מועדים נוספים. בדיון בפניי הסבירה באת-כוח המדינה כי מדובר בתיק סבוך ומורכב, בו עומדים להעיד עדים רבים. היא עמדה על המסוכנות הרבה השל המשיבים והתנגדה לשחרורם בחלופת מעצר.

7.בשם המשיבים הופיעו ארבעה פרקליטים, אשר העלו בפניי טענות עקרוניות בדבר הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. הם קבלו על הקצב האיטי של ניהול הדיון בבית המשפט המחוזי. הם הדגישו את העובדה כי המשפט אינו צפוי להסתיים בשלושת החודשים הקרובים, ואף לא בשלושת החודשים שיבואו אחריהם ולדבריהם הוא יארך לפחות כשנה נוספת. כמו כן נטען מצידם כי אפשר ללמוד על היעדר מסוכנות של מרשיהם מכך שבין ביצוע הרצח לכאורה לבין הגשת כתב האישום היו המשיבים משוחררים כשנה, במהלכה איש מהם לא ברח, לא עבר עבירה פלילית ולא סיכן את שלום הציבור. הפרקליטים הביעו את נכונות המשיבים להשתחרר אף בתנאים מכבידים, כגון מעצר בית מלא.

8.מסכים אני עם באי-כוח המשיבים, כי אין להקל ראש בשלילת חירותם של נאשמים וכי תכליתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - המעצרים), תשנ"ו1996-, היא להביא לידי זירוז המשפט. כן מסכים אני כי יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו, וכי אף בעבירות חמורות יש לשקול בכובד ראש את האיזון הנכון בין מטרות המעצר לבין חירותו של נאשם. אף בעבירות חמורות, אין זה מן הראוי כי הארכת מעצר הופכת לעניין של שגרה.

9.באי כוח המשיבים היו מודעים לכך כי, ככלל, בבקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים אין בית משפט זה שוקל את התשתית הראייתית לכאורה ובמיוחד לא את שאלת מהימנותן של העדויות.

10.בבחני את האיזון בין השיקולים השונים במקרה הנדון, מסקנתי היא כי יש להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר. המדובר בחמורה מן העבירות, הלא היא רצח, ובמשיבים בעלי עבר פלילי מכביד, המעיד על מסוכנותם הרבה. ניהול המשפט הוא מורכב למדי והוא מצריך את השמעתם של עשרות עדים. בית המשפט המחוזי עשה מאמץ מיוחד וקבע 39 תאריכים נוספים לישיבות להמשך המשפט. בנסיבות אלה, השיקול של בטחון הציבור גובר על הדאגה לחירותם של הנאשמים. פרטי כתב האישום מעידים על מסוכנותם הרבה. לפי המיוחס, לא הרפו המשיבים מהכוונה לבצע את הרציחות במשך מספר ימים. משלא עלה בידם להשלים את שתי הרציחות בהזדמנות אחת, הם תכננו ויזמו הזדמנויות נוספות. כמו כן המשיב 3 ביצע את העבירות המיוחסות לו במהלך חופשה מן הכלא. בנוסף קיים חשש רב לשיבוש הליכי משפט. כך, המשיב 2 כבר ניסה, לכאורה, בעבר להדיח עדים באיומים קשים שלא למסור את עדותם. בנסיבות אלה, איני רואה אפשרות לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. ברוח זו השווה בש"פ 3001/00 מדינת ישראל נ' עופר שושן ואח' (לא פורסם); בש"פ 5500/00 מדינת ישראל נ' אחמד עיד ואח'

(לא פורסם); בש"פ 4655/99 מדינת ישראל נ' סאמר זכור ואח' (לא פורסם).

11.אי לכך, הבקשה מתקבלת. מעצרם של המשיבים מוארך בזאת בתשעים ימים, החל ביום 24.01.01, או עד למתן פסק דין בעניינם בת.פ. 965/99 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.