בש"פ 475/13 רומן מירופולסקי סורוקה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.1.2013 (עמ"ת 1407-01-13, כבוד השופט ד' פיש ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 30.12.2012 (מ"ת 25415-08-12, כבוד סגן הנשיא, השופט מ' אלטר ), שבמסגרתה הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום הכולל חמישה סעיפי אישום שבמסגרתם מיוחסות לו חמש עבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקת סמים מסוכנים, לפי סעיפים 13 ו-19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ); עבירה של החזקה/שימוש בסם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודה; וחמש עבירות של הסתייעות ברכב לעוון או לפשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש מכר, במספר הזדמנויות שונות, סם מסוג חשיש לחמישה קונים, וזאת תוך שהסתייע ברכבו לצורך הוצאת העסקאות אל הפועל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 14.10.2012, קיבל בית משפט השלום את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערר שהתקבל ביום 28.10.2012, והמבקש שוחרר למעצר בית מלא תחת פיקוחם של אחיו ובתו. ביום 18.11.2012, נעצר המבקש בשנית, וזאת לאחר ביקור שערכו שוטרים בדירה בה שהה, שבמסגרתו נתגלה כי הוא נכח בדירה בגפו, ללא המפקחים, ומשכך הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בה ביקשה לבטל את תנאי השחרור של המבקש ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביום 22.11.2012 קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. ביום 27.11.2012 הגיש המשיב בקשה לשחררו בשנית למעצר בית והציע ארבעה מפקחים פוטנציאליים ופיקוח אלקטרוני. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר משלים. תסקיר כאמור הוגש, ובו הובעה עמדת שירות המבחן שלפיה הפיקוח החדש המוצע הוא פיקוח מתאים והומלץ על שחרור המבקש לחלופת מעצר בפיקוח שניים מהמפקחים שהוצעו ופיקוח באמצעות אזוק אלקטרוני. ביום 30.12.2012 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר וציין כי לא רק המפקחים הקודמים הוכיחו שאינם ראויים לאמון, אלא אף המבקש עצמו אינו ראוי לאמון. עוד ציין בית המשפט כי לא שוכנע שהמפקחים המוצעים יצליחו למלא את התפקיד כראוי. בית המשפט, אם כן, לא אימץ את המלצת שירות המבחן וקבע כי בתסקיר המעצר הקודם העריך שירות המבחן כי המפקחים שהומלצו אז היו מתאימים ובכל זאת הם לא עמדו במשימת הפיקוח.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר, כאמור, נדחה. בית המשפט קבע כי הכלל באשר למואשמים בעבירות של סחר בסמים הוא מעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, הוחלט לשחרר את המבקש למעצר בית עקב התרשמות בית המשפט המחוזי מהמפקחים וההמלצות שבתסקיר המעצר הראשון, וזאת מכיוון שסבר כי היה די בכך כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש. בית המשפט ציין כי לא מצא בתסקיר המשלים הסבר המניח את הדעת באשר להפרת תנאי השחרור, והרי נוכחות המפקחים בדירה בה שהה המבקש הייתה תנאי מהותי בהחלטת השחרור שתכליתה למנוע הישנות העבירות בתקופת השחרור. לנוכח השילוב בין הפרה מהותית לבין היות השחרור בעבירות של סחר בסמים החריג לכלל,

סבר בית המשפט שאין הצדקה לסווג את המקרה של המבקש בין החריגים לכלל וליתן אמון במבקש ובמפקחים שיקיימו תנאים מגבילים.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משלא אימץ את המלצת שירות המבחן. לגישתו הוא קיים את תנאי השחרור והמפקחים היו אלה שעזבו את המקום עובר לביקור השוטרים. עוד נטען כי היה על בית המשפט ליתן משקל לאינטרס ההסתמכות שנוצר אצל המבקש עקב הזמנת תסקיר המעצר המשלים. לבסוף טוען המבקש כי התיק בעניינו צפוי להתנהל במשך תקופה ארוכה, כך שהוא צפוי לשהות במעצר זמן רב, על כן יהיה זה בלתי מידתי להשאירו במעצר במשך כל אותה תקופה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ניתן לדחות בקשה לרשות לערור על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים (ראו: סעיף 53(א)(2) לחוק המעצרים). נקבע, כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (27.5.2011)). לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. במקרה שלפניי, על אף ניסיונותיו של המבקש להלביש על עניינו מעטה של חשיבות עקרונית, לא מצאתי שהבקשה חורגת מעניינו הפרטני. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

אוסיף, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. יש לזכור כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט, וכפי שנעשה במקרה דנן, אם בנסיבות המקרה סבר שאין מקום לאמצה, רשאי הוא לעשות כן. זאת יש לזכור, כי המלצת שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט כבול אליה שכן "השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם". (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005)). בהקשר זה, נימוקיהן של הערכאות הקודמות באשר לסטייה מהמלצת שירות המבחן מקובלים עליי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.