בש"פ 4750/10 סמי פאחורי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעור המדינה על גזר-הדין שהושת על המבקש

בגין הרשעתו (על-פי הודאתו) בשתי עבירות של פציעה. בית המשפט המחוזי פסק כי יש להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים, זאת בנוסף לעונשי המאסר על-תנאי שהוטלו בערכאה הראשונה. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 17.3.2010, במעמד הנוכחים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 20.6.2010 – הוא היום שנקבע לתחילת הנשיאה בעונש המאסר (יצוין כי בשל טעות הוטבעה חותמת "נתקבל" הנושאת תאריך 17.6.2010). המבקש מסביר כי הוא חולה במחלת הנפילה וכי לא היה מודע לדרך הפעולה שיש לנקוט בה כדי להביא להקלה בעונש.

המשיבה מתנגדת לבקשה ועמדתה מקובלת עלי. המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ראוי לחזור ולהדגיש כי הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, מדובר באיחור של 50 ימים. זהו איחור ניכר ביותר. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד הנוכחים, כאשר המבקש היה מיוצג על-ידי סנגור. המבקש טוען בכלליות כי לא ידע כיצד להשיג על פסק-הדין וכי עורך-הדין לא סייע בידו, אך לא הובהר כיצד התוודע המבקש לדרך-ההשגה בסמוך ליום ההתייצבות בבית האסורים. זאת ועוד, סיכויי ההליך אינם גבוהים כלל בהתחשב במדיניות הנקוטה בבית משפט זה בכל הנוגע למתן רשות לערער על מידת הענישה ב"גלגול שלישי". זאת בפרט כאשר המבקש אינו מציג בבקשת רשות הערעור גופה שיקול שלא הובא בחשבון העונש.

הבקשה נדחית.