בש"פ 4794/13 מוחמד סולימאן נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה, השופט א' יעקב ) בעמ"ת 40018-06-13 מיום 30.6.2013 במסגרתה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא ( השופטת נ'

בכור ) במ"ת 28453-05-13 מיום 10.6.2013 שהורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 16.5.2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום בעבירות של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, נהיגה בזמן פסילה וללא תעודת ביטוח, וכן כניסה לישראל שלא כחוק. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המבקש, הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בבקשה נטען כי קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובהן בין היתר הודעת המבקש, דוחות ומזכרי השוטרים וחיילי צה"ל אשר עצרו את המבקש בעת ביצוע העבירות, מוצגים, מסמכים ותמונות בתיק החקירה, וכן עדויותיהם של התושבים הזרים. כמו כן נטען בבקשה כי לחובת המבקש עבר פלילי, שהייתו היא בניגוד לחוק, ונהיגתו ברכב הייתה ללא הרשאה. המשיבה הוסיפה וטענה כי העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ומתקיים יסוד לחשש כי המבקש עשוי לסכן את ביטחון הציבור ואת ביטחון המדינה אם ישוחרר לחלופת מעצר.

3.

בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת נ'

בכור ) קבע כי אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, או את החשש להימלטותו מאימת הדין, לא כל שכן כאשר החלופה שהוצעה הייתה בבית אחותו בג'נין שבתחומי איו"ש. לנוכח העובדה כי אין גם בחלופת מעצר בתחומי ישראל כדי לאיין את החשש הנ"ל, הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נגד החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי וביקש להורות על שחרורו לחלופת מעצר בישראל בביתם של בת זוגו וששת ילדיהם המשותפים בשפרעם, חלופה שלשיטתו יש בה כדי לאיין את מסוכנותו ואת החשש מפני הימלטותו מאימת הדין.

4.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה, השופט א' יעקב ) דחה את הערר וקבע כי לא ניתן לתת במבקש אמון. צויין כי המבקש זומן מספר רב של פעמים לדיון בתיקי תעבורה בעניינו אך הוא בחר שלא להתייצב לדיון, ויש בכך כדי ללמד על כך שאיננו נוהג להתייצב לדיונים משפטיים בעניינו, וככזה לא ניתן לתת בו אמון ולהורות על שחרורו.

5.

טענתו העיקרית של המבקש היא כי מתעוררת בנסיבות שלפנינו שאלה משפטית עקרונית – מדוע אין להורות על שחרורו של אדם שכמותו שהוא בעל זיקה מיוחדת לארץ לחלופת מעצר. המבקש טוען כי הנסיבות בעניינו הן אף פרטניות וחריגות וככאלה מצדיקות מתן רשות לערור. כך למשל מציין המבקש כי עברו הפלילי דל וקליל ביותר (עבירת אלימות במשפחה משנת 2004); העובדה כי החזיק בעבר בתעודת זהות ישראלית תקפה; נישואיו לישראלית תושבת שפרעם וששת ילדיהם הקטינים; קיומו של צו איסור יציאה מהארץ בשל חובותיו להוצאה לפועל. לפיכך, סבור המבקש כי יש לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר לביתו שבשפרעם.

6.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי אין זה מסוג המקרים המצדיקים מתן רשות לערור ב'גלגול שלישי'. אמת המידה למתן רשות לערור בענייני מעצרים נגזרת מהלכת חניון חיפה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא שוכנעתי כי העניין הנדון מעורר שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011), בפסקה 7 להחלטת השופטת ע' ארבל ). גם לא הוכח כי מתעוררות בעניין דנן נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות זאת, כגון פגיעה לא מידתית בזכויותיו של המבקש (ראו למשל: בש"פ 4900/12 מדינת ישראל נ' פלוני (25.6.2012), בפסקה 8 להחלטת השופט ח' מלצר ; בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2012), פסקה י להחלטת השופט א' רובינשטיין ). להרחבה ראו גם בש"פ 684/12

ברטלר נ' מדינת ישראל (31.1.2012), בפסקה 10 להחלטת השופט י' דנציגר ; בש"פ 5721/12

בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9 להחלטת השופט א' שהם ). עניינו של המבקש נדון פעם ופעמיים, בקפידה, לפני שתי ערכאות שיפוטיות אשר בחנו את כלל הנתונים הדרושים לשם הכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ושתי הערכאות היו תמימות דעים באשר למסקנה המתבקשת.

7.

למעלה מן הדרוש, אציין כי החלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי מנומקות היטב ולא מצאתי כי נפלה בהן טעות כלשהי. לא בכדי הובע חוסר אמון במבקש, תנאי בלעדיו איִן לשחרור לחלופת מעצר. במעשיו העיד המבקש על עצמו לכאורה כי מורא החוק אינו חל עליו. אף אני שוכנעתי כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר אלא על-ידי מעצר ממש. ב"כ המבקש טען על הפליה של המבקש לרעה ביחס לתושבי איו"ש אחרים אשר משתחררים ממעצר לחלופות בתחומי ישראל. ברם, מדובר בטענה כללית, ב"כ המבקש לא הצביע על מקרים קונקרטיים, וברי כי כל השוואה מחייבת להידרש לפרטים, כמו למשל בענייננו, עברו הפלילי של המבקש, חומרת העבירות המיוחסות לו, והסיבות לחוסר האמון כלפיו.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.