בש"פ 4804/98 מיכאל שרגורובסקי נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בע"פ 1771/98 שניתן ביום 7.4.98.

המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חלף ביום 4.6.98, והבקשה להארכת המועד שבפני הוגשה כחודש ושלושה שבועות לאחר מכן.

בבקשה שבפני נטען, כי הטעם העיקרי לאיחור בהגשת הבקשה נעוץ בכך שבא-כוחו של המבקש סבר, כי אין טעם בהגשת הבקשה לרשות ערעור בתיק זה. אולם, כך נטען, לאחר קיום התייעצות נוספת במשרדי הסניגוריה הציבורית, הוחלט כי יש מקום להגשת הבקשה, וזאת בשל חשיבות השאלה המשפטית המתעוררת במקרהו של המבקש, והעשויה להשליך על ציבור נרחב של נאשמים.

לטענת המבקש, גזר-הדין שהוטל עליו על-ידי בית משפט השלום, של עשר שנות מאסר (מהן שבע שנים בפועל) ניתן שלא בסמכות.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם שאינה סבורה כי בקשה זו מעלה שאלות משפטיות נכבדות, ובכל מקרה אין המדובר בסוגיות אשר בגינן נוהג בית המשפט להעניק רשות ערעור.

בבקשה נטען באופן כללי ובלתי מפורט, כי האיחור נגרם עקב התלבטות בסניגוריה הציבורית. אין הסבר מדוע התלבטות זו לא יכלה להיעשות במסגרת המועדים הקבועים בחוק, ובכל מקרה אין הסבר מספיק לאיחור לא מבוטל של כמעט חודשיים. בנוסף, אין הסבר מדוע לא הוגשה הבקשה במהלך המועד הקבוע בחוק להגשת הבקשה.

עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות, אי לכך אין לומר שלא היה לו יומו בבית המשפט.

כמו כן, אני סבורה כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש אינם גבוהים (ראו רע"פ 2035/98, חנניה מנחם נ' מדינת ישראל , תק-על כרך 98(2) עמוד 759, רע"א 103/82, חניון חיפה בע"מ

נ' מצאת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123)), ואין בהם כדי להצדיק בנסיבות המפורטות לעיל את הארכת המועד.

הבקשה נדחית.