רע"פ 2035/98 חנניה מנחם נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים: א' א' לוי, א' גרוניס, א' חיות) בע"פ 271/98 מיום 10.3.98.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש לפי הודאתו בעבירות של תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים (סעיפים 379, 380 ו192- לחוק העונשין, תשל"ז1977-) כלפי אשתו, וגזר עליו עונש של שמונה-עשר חודשי מאסר, מהם תשעה לריצוי בפועל ותשעה נוספים על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של תקיפה או איומים. המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי על חומרת העונש, וערעורו נדחה. הבקשה שבפני מתייחסת אך-ורק להיקף תחולתו של עונש המאסר המותנה.

המבקש טוען, כי לא היה מקום להטיל עליו מאסר מותנה גורף, כלשונו, אשר יופעל בעקבות כל עבירת תקיפה או איומים, מאחר שהעבירות שבהן הורשע היו כולן כלפי אשתו. לטענת המבקש, מחייבים הצדק והיעילות כי במצב זה יוגבל התנאי לעבירות אשר יבצע כלפי אשתו בלבד. בתשובת המדינה לבקשה נטען, כי הבקשה אינה עומדת במבחנים אשר נקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור, וכי אף לגופו של עניין אין כל הגיון בהגבלת התנאי לעבירות כלפי אדם מסוים כאשר מטרתו הינה הרתעה מביצוע עבירות דומות כלפי כל אדם.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה לא תהווה בנסיבות רגילות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה (ראו, למשל, רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הלכה זו נלמדת מהלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, לפיה תינתן רשות ערעור רק במקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. חומרת העונש אינה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כאמור, למעט בהתקיים נסיבות חריגות, אשר אינן קיימות בבקשה שבפני. מעבר לצורך אוסיף, כי בית-משפט זה אכן התערב בעבר, במסגרת ערעור בזכות, בהיקף תחולתו של עונש מאסר מותנה (ע"פ 9258/96 אלרבאדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אולם באותו מקרה הוטל התנאי על כל עבירה מסוג פשע, ובערעור צומצם התנאי לעבירות הדומות לאלה שבהן הורשע המערער. נקל לראות כי פסק-דין זה אינו רלוונטי במקרה דנן, בו הוטל התנאי על עבירות הדומות לאלה שבהן הורשע המבקש.

הבקשה נדחית.