רע"פ 8367/98 עוזי זכאי נ. מדינת ישראל

המבקש סגר קומת עמודים מפולשת, והפכה לדירת מגורים בשטח של 69.30 מ"ר. עקב כך הואשם המבקש בביצוע ללא היתר של עבודות בניה הטעונות היתר, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו, בין היתר, קנס כספי בסך 3,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתם, וכן צו להריסת תוספת הבניה ולאיסור השימוש בה, תוך מתן ארכה בת 9 חודשים לצורך קבלת היתר בניה.

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי בגין קולת העונש שהוטל על המבקש. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה, בקובעו כי יש לקדם את העניין הציבורי במאבק העיקש כנגד מבצעי עבירות על חוקי התכנון והבנייה, גם כאשר מתקבל, כמו במקרה דנן, היתר בנייה בדיעבד. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין לאפשר למבקש להניב רווח עצמי מבניה ללא היתר, וקבע כי על השיקול האישי של המבקש להידחות מפני האינטרס הציבורי. עקב כך פסק בית המשפט כי הקנס הכספי שיושת על המבקש יעמוד על סך 30,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתם. שאר חלקי גזר הדין הושארו על כנם.

על פסק דין זה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. לטענת המבקש, טעה בית המשפט קמא בכך שהטיל עליו קנס גבוה פי עשרה מונים מהקנס שהוטל על ידי בית משפט השלום. במסגרת בקשתו, חוזר המבקש על הנימוקים לקולא וביניהם העובדה כי במעמד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי כבר ניתן למבקש היתר בניה המכשיר בדיעבד את הבניה שנעשתה. בנוסף נטען בבקשה כי מדובר היה בבניה לצרכים עצמיים ולא לצרכים ספקולטיביים, כי המבקש החל בבניה לאחר שהגיש בקשה להיתר אלא שהטיפול בבקשה התעכב בשל הליכים ביוקרטיים, וכי עברו של המבקש נקי מכל עבירה לרבות עבירות בניה.

לאחר שבחנתי את הבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה בנסיבות רגילות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ( ראו למשל רע"פ 1497/98 רחל אברהים נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם ) וכן רע"פ 2035/98 חנניה מנחם נ' מדינת ישראל ( טרם פורסם ) ). הלכה זו נלמדת מהלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123, לפיה רשות ערעור תינתן רק במקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית, או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה.

חומרת העונש אינה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כאמור, למעט בנסיבות חריגות שלא הוכחו במקרה שלפניי. העובדה כי ערכאת הערעור התערבה בגזר דינה של הערכאה קמא, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. (השווה: רע"א 2902/98 פרוינד נ' ברון (טרם פורסם) ).

אשר על כן, הבקשה נדחית.