בש"פ 4854/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) מתאריך 13.6.2012, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס קטינה על-ידי בן משפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א) ב חוק העונשין,תשל"ז-1997 (להלן: החוק ); עבירות של בעילת קטינה מעל גיל 14 ומתחת לגיל 21 על-ידי בן משפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351(ב) לחוק, וכן ריבוי עבירות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה ועבירות של אינוס תוך גרימת הריון, נסיון אינוס, תקיפה ואיומים.

על-פי הנטען בכתב האישום, במאות הזדמנויות בין השנים 2011-2002, בעל הנאשם את המתלוננת (בחלק מהמקרים כאשר היא היתה מתחת לגיל ההסכמה). כן נטען שהנאשם אנס את המתלוננת במספר מקרים וביצע בה מעשי סדום ומעשים מגונים ללא הסכמה תוך שימוש בכח. המעשים המיוחסים התקיימו, בין היתר, בדירת המשפחה ובמעונות שונים של הנאשם. עוד נאמר בכתב האישום כי פעמים מעשים אלו של הנאשם לוו באלימות קשה ובאיומים. כמו כן, מצויין בכתב האישום כי המתלוננת עברה שבע הפלות במהלך השנים הללו (בכתב האישום מפורטות חמש מהן). בנוסף נאמר כי המתלוננת ניסתה לשים קץ לחייה בעקבות נסיון אונס אחד.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וטענה לקיומן של ראיות לכאורה, מסוכנות ויסוד סביר לחשש כי אם העורר ישוחרר הוא ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין.

בית המשפט המחוזי מרכז הנכבד (כב' השופטת א' שטמר ) התרשם כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר – אף שהעורר הכחיש את המיוחס לו. עם זאת, בית המשפט המחוזי הורה בתאריך 15.4.2012, על קבלת תסקיר מעצר שיבחן אפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר. בתאריך 1.5.2012 התקבל תסקיר מעצר שלילי, אשר המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה. שירות המבחן התרשם כי העורר מבטא עמדה הגנתית, השוללת כל בעייתיות בהתנהלותו. כמו כן הטיל שירות המבחן ספק במסוגלותם של המפקחים שהוצעו להוות גורמי פיקוח מפחיתי סיכון.

4.

אחר הדברים האלה, התקיים דיון בתאריך 6.5.2012, בבית המשפט המחוזי מרכז הנכבד (כב' השופטת מ' ברנט ). בעקבות שמיעת בא כוח העורר, בית המשפט המחוזי הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים שיבחן האם יש מקום לבדוק חלופות מעצר אחרות. התסקיר המשלים הוגש בתאריך 8.5.2012, ובגדרו ניתנה תשובה חיובית לשאלה שהופנתה אליו. בעקבות חוות דעת זו, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ברנט ) בתאריך 9.5.2012, לשירות המבחן לערוך תסקיר שני , שיבחן את חלופות המעצר הנוספות שהוצעו. במסגרת התסקיר השני שירות המבחן בדק את התאמתם של שמונה מפקחים נוספים ששמותיהם הועלו (כולם מבני משפחתו, אך חלקם בקירבה רחוקה יותר). שירות המבחן פסל את המפקחים שהוצעו בנימוק שהמפקחים המוצעים מזדהים באופן מוחלט עם העורר ומכחישים את האפשרות לבעייתיות היחסים במשפחה. נוכח זאת, שירות המבחן קבע כי להערכתו המפקחים הנוספים שהוצעו לא יוכלו לזהות מצבי סיכון עתידיים אפשריים. כן נמצא כי משמורנים אלה אינם בעלי יכולת השפעה וסמכות כלפי העורר, כך שיוכלו להציב עבורו גבולות באופן שרמת הסיכון הלכאורית תפחת.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת ברנט ) דן שוב במכלול לאור התסקיר השני בתאריך 13.6.2012, וקבע כי אין נימוקים מבוססים וכבדי משקל על מנת לסטות מההמלצות השליליות של שירות המבחן – בשני התסקירים השונים (אשר נערכו גם על-ידי שני קציני מבחן שונים) – שהגיעו כאמור למסקנה כי בנסיבות הענין אין אפשרות להפחתת הסיכון הנשקף לכאורה מהעורר באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט קמא הנכבד הוסיף כי שירות המבחן מצא שהעורר בעל נתוני אישיות בעייתיים, ואף שחרורו לחלופת מעצר בפיקוח איזוק אלקטרוני איננו יכול להפחית את מסוכנותו, בשל האפשרות שהוא עלול ליצור קשר עם המתלוננת.

אשר על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

על כך הערר שבפני.

6.

בדיון שהתקיים בפני, בתאריך 26.6.2012, העורר הלין על ההחלטה הנ"ל וטען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד קמא, אשר לא בחן כראוי האם ניתן להפחית את מסוכנותו של העורר, על דרך של שחרורו לחלופת מעצר. לטענתו, בית המשפט הסתמך על תסקיר המעצר האחרון בענינו, בו העורר מוצא פגם. לדידו, הקביעות של שירות המבחן התבססו על עמדות ההכחשה של העורר והמפקחים ביחס להאשמות. בקשר זה נטען כי אין בהכחשות אלו כדי ללמד על חוסר אפשרות להורות על מעצר בתנאים של "מעצר בית". העורר מפנה עוד לעובדה כי הוא נעדר רישום פלילי קודם, ולכן הוא סבור כי לא ניתן לקבוע שמסוכנותו היא ברמה כה גבוהה, עד שלא ניתן להפחיתה בצורה משמעותית – באמצעות חלופת מעצר. כן הודגש כי העורר מציג גרסה אחרת להאשמות נגדו, וצויין שחלק מהעדויות התומכות בסיפורה של המתלוננת נסתרו לאחר מכן, מה גם שהמסמכים הרפואיים שנוגעים למקרה לא נבדקו כראוי, לשיטת העורר.

בנוסף, העורר ציין כי חלק מהמפקחים שהוצעו בפני שירות המבחן שערך את תסקיר המעצר המשלים השני הם אומנם מבני משפחתו, אך הם בני משפחה רחוקים, שאינם קשורים לענין המתברר. לסיום, בא-כח העורר טען בפני כי יש בחלופות שכבר הוצעו כדי לאיין, או למצער להפחית את מסוכנותו הנטענת, במיוחד כאשר מיקומה של המתלוננת אינו ידוע לעורר.

7.

באת-כוחה של המדינה, ביקשה מנגד שלא לשנות את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. היא הדגישה כי בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את אפשרות השחרור של העורר לחלופות מעצר מספר פעמים, על אף חומרת המעשים המיוחסים לו. כן הפנתה המדינה את תשומת הלב לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי קיימות בתיק ראיות לכאורה למעשים המיוחסים בכתב האישום והדגישה כי אין ערעור על קביעה זו בערר זה . המדינה הדגישה עוד כי הפגיעה במתלוננת יכולה להיות הרסנית בעיקר משום שעדותה עדיין לא נשמעה. בנוסף, צויין כי כל המפקחים שהוצעו – נדחו על-ידי שירות המבחן, משקבע כי הם אינם מתאימים לשמש כמשמורנים, בין היתר, בשל מורכבות המקרה והדינאמיקה שבין הצדדים המעורבים. מאפיינים אלו יוצרים מסוכנות לכאורה והעדר סמכותיות מצידם כלפי העורר. לסיום, העלתה באת כוח המדינה את החשש משיבוש הליכים, אם ישוחרר העורר לחלופות המעצר שהוצעו.

8.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות . אביא עתה, בתמצית, את הטעמים שהובילו למסקנתי זו.

9.

אל מול הכחשת העורר ועברו הפלילי הנקי יש להביא בחשבון את העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים מאוד (ובפני לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה). כאשר המדובר בנאשם שעבר לכאורה עבירות מין, נקבע כבר בעבר כי יש בכך כדי להצביע על מסוכנות ועל עילת מעצר – כך שלא בנקל ישחרר בית משפט נאשם הנחשד בעבירות שכאלו לחלופת מעצר, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: בש"פ 5612/98 דיאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.1998); בש"פ 614/08 מדינת

ישראל נ' פרץ (לא פורסם, 23.1.2008)). כמו כן, קיימת כאן חזקת מסוכנות לבטחונו של אדם, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 ,

נוכח העובדה כי העבירות בוצעו על-פי הנטען כלפי בת משפחה וכי חלקן נעשו באלימות חמורה. על אף זאת – בית המשפט המחוזי הנכבד היה נכון לבחון האם המקרה נמנה עם החריגים לכלל האמור, ושקל מספר פעמים את ענינו של העורר וגם הורה על עריכת מספר תסקירים בהקשר זה. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע לאחר עיון בתסקירים כי העדרם של מפקחים דומיננטים היא הסיבה שהביאה אותו לשלול חלופת מעצר ולא הכחשתו של העורר את המעשים המיוחסים לו. אין למצוא דופי במסקנה זו.

10.

בהתייחס לטענותיו של העורר ביחס לאפשרות הפחתת הסיכון הלכאורית על-ידי אמצעי האיזוק האלקטרוני והמפקחים שהוצעו, במיוחד בעת שהמתלוננת שוהה, כנראה, במקלט לנשים מוכות – אעיר כי בשקילת חלופת המעצר יש ליתן את הדעת לכך שהפחתת הסיכון צריכה להתקיים על בסיס ההנחה שהמתלוננת תימצא במסגרת הרגילה של חייה ולא במקלט, שהרי אחרת ימצא שהמשך שהותה שם הוא, כביכול, תנאי בחלופת השחרור.

11.

הנה כי כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד.

אין בקביעתי זו כדי למנוע את האפשרות כי לאחר שתישמע עדות המתלוננת, היה והעורר יציג חלופת מעצר אחרת, שאיננה כוללת מי מבני המשפחה מהמעגל הראשון – הוא יוכל לחדש את בקשתו בפני הערכאה המוסמכת, וזו תחליט כטוב בעיניה.

12.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה .