בש"פ 4882/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ומ' יפרח) מיום 28.6.2011 לעצור את העורר עד תום ההליכים.

ביום 2.10.2008 הוגש נגד העורר כתב אישום המגולל עבירות של אינוס נערה הלוקה בשכלה וביצוע מעשה מגונה. ביום 18.1.2009 החליט בית המשפט המחוזי (השופטת ז' בוסתן) לעצור את העורר עד תום ההליכים, וההחלטה אושררה בבית משפט זה (בש"פ 866/09, השופטת א' פרוקצ'יה). משחלפו תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה להאריך את מעצרו של העורר. בית המשפט (בש"פ 5171/09, 23.6.2009, השופט א' א' לוי) קבע כי הימשכותם היתרה של ההליכים בעניינו של העורר ודרך התנהלות משפטו אינם ראויים ואינם הולמים את לשונו של סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי העורר משלם על כך את המחיר. בית המשפט הוסיף כי:

"בנסיבות אלו, ונוכח השנים הלא מעטות שחלפו מאז ביצוען של העבירות, הייתי נוטה להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר. דא עקא, החלופה שהוצעה (מעצר בית בפיקוח אשתו), אינה יכולה להיחשב חלופה ראויה, במיוחד נוכח העובדה שהמשיב הורשע בעבר מספר בתקיפת אשתו. לפיכך, מוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים, או עד למתן פסק-הדין ב-תפ"ח 53-10-08 של בית-המשפט המחוזי מרכז, הכל לפי המוקדם. עם זאת, וככל שיהיה בידו להציע חלופה ראויה אחרת, ישוב בית המשפט המחוזי וישקול אם המעצר הוא תרופתו היחידה של המשיב".

בעקבות דברים אלו החליט בית המשפט המחוזי ביום 5.8.2009 לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית אביו בירושלים. בהמשך אושרו לו הקלות שונות בתנאי שחרורו, ובכלל זה היתר יציאה לעבודה בשעות היום.

ביום 28.6.2011 ניתנה הכרעת הדין במשפט של העורר, ובגדרה הוא הורשע בעבירות המיוחסות לו. עם הקראת הכרעת הדין ביקשה באת כוח המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, דהיינו עד מתן גזר הדין בעניינו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, וקבע שמשהורשע הנאשם לא עומדת לו עוד חזקת החפות, ונקודת האיזון משתנה. מכאן הערר שלפניי.

2.

טענת הסניגור, בתמצית, היא שלנוכח שהותו של העורר זה קרוב לשנתיים ימים מחוץ לתא המעצר מבלי לפגוע באיש מלמדת על העדר מסוכנות לציבור; או למצער – על העדר מסוכנות במסגרת חלופת המעצר הנוכחית. על כן, לא היה מקום להורות על מעצרו אך ורק בשל ההרשעה, בטרם מתן גזר דין. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, ומתנגדת לשחרורו של העורר.

3.

הערר מציג את השאלה: האם בנסיבות תיק זה הרשעה של הנאשם היא בגדר נסיבה חדשה המצדיקה את מעצרו של העורר. לשאלה זו, שיסודה בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996,

הנני משיב בשלילה.

העורר משוחרר מזה תקופה ארוכה. באת כוח המדינה הזכירה כי בעבר היו הפרות מסוימות של תנאי השחרור, אך הדגישה כי לא היה באלה כדי להצדיק את מעצרו של העורר, והתביעה אף לא הגישה בקשה בנידון. בית המשפט המחוזי שם את הדגש בהחלטתו על הרשעת המשיב ועל מסוכנותו. מעמדת המדינה עולה כי לשיטתה לא היה כל קושי להוכיח קיומן של ראיות לכאורה. החלטת המעצר בשלב הראשון של ההליך מאשרת זאת. לנוכח ההחלטה על שחרורו של המשיב, ובהעדר טענה שהפר את התנאים, ואם הפר – באופן מינורי בלבד, לא השתכנעתי שהנתון החדש של הרשעת המערער מטה את הכף לטובת מעצרו.

אמנם, הכרעת הדין ניתנה, אך לצד זאת לא ניתן להתעלם מהשיקול שהעורר הוכיח את עצמו בהתנהגותו. הסניגור אף הציע, והצעה זו נראית לי הוגנת, כי אם יש צורך להעניק משקל להרשעת המערער, יהא זה מידתי יותר וראוי יותר להחמיר בתנאים על ידי קביעת מעצר בית מלא, תחת מעצר בית חלקי עם אפשרות יציאה לעבודה כפי שהיה עד כה. בהתחשב בכך שתנאי שחרור אחר שנקבע הינו פיקוח על ידי איזוק אלקטרוני, הסכמה לביטול ההיתר לצאת לעבודה הינה משמעותית.

יוער, כי התיק קבוע למתן גזר דין בזמן הקרוב (18.7.2011). הסניגור הודיע כי לא יוכל להופיע במועד זה בשל סיבה אישית, אך הצהיר לפרוטוקול בפניי כי יתייצב לדיון בכל תאריך אחר על פי שיקול דעת בית המשפט המחוזי.

4.

סוף דבר: במסגרת הבקשה הנידונה – מעצר העורר עד למתן גזר הדין – דין הערר להתקבל. הנני מורה על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו של העורר. תחת זאת, תנאי השחרור יוותרו בעינם בכפוף לשינוי שהעורר ייוותר במעצר בית מלא (24 שעות ביממה).