בש"פ 4902/99 נחמן כהן נ. מדינת ישראל

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט זה בע"פ 4720/98 (כבוד השופטים א' מצא, י' קדמי ומ' אילן) מיום 6.7.99, בו הרשיע בית המשפט פה אחד את העותר בעבירה של קשירת קשר לרצח ובעבירה של נסיון לרצח כמבצע בצוותא.

2.הרשעת העותר בידי בית משפט זה נעשתה לאחר זיכויו מספק של העותר בעבירות האמורות בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 3112/98 בפני הרכב השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן מיום 14.7.98.

3.הרשעתו של העותר נחמן כהן ("נחמן") בבית משפט זה מבוססת על שני אדנים. הראשון- הודעתו של עד המדינה טומי ברנורנז' ("טומי") במשטרה בה הוא קושר את נחמן בתכנון לנסיון הרצח. טומי חזר בו מהודעתו במשטרה, בעדותו בבית המשפט והוכרז על ידי התביעה כעד עוין, אולם השופטים (בשתי הערכאות) העדיפו את גרסתו של טומי במשטרה בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1961 ("פקודת הראיות").

4.האדן השני עליו מבוססת הרשעתו של נחמן היא עדותו של שניר מקייטן ("שניר"),עד מדינה נוסף בפרשה, ומי שהיה אמור בפועל לבצע את הרצח. על פי עדותו של שניר, בשיחת טלפון שקיים בן סוטחי (אשר הורשע בפרשה האמורה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 3112/97 וערעורו לבית משפט זה נדחה בע"פ 5310/98) עם "אלמוני", נאמר על ידי בן סוטחי, בין היתר, לאדם שאיתו שוחח מעברו השני של הקו כי: "אני עם הבחור. אני אהיה אצלך מאוחר יותר". שיחת טלפון זו בוצעה לאחר סיור מקדים בזירת הרצח המיועד, ביקור במקום בו הוסתר הנשק שהיה אמור לשמש לרצח וביצוע מטווח אקדחים. לאחר שיחת הטלפון נסעו בן סוטחי ושניר לרמלה ומשם לנתניה לביתו של נחמן. בן סוטחי הציג את שניר בפני נחמן כ"זה הבחור". מילים אלו, כאמור, שימשו את בן סוטחי לתיאורו של שניר בשיחת הטלפון האמורה, בה נאמר לבן שיחו כי הוא יפגוש אותו "יותר מאוחר". מרצף האירועים האמור מסיק השופט קדמי בפסק הדין של בית המשפט העליון את המסקנה הבאה:

"במצב דברים זה, ה"הקשר" היחיד שבו יכול היה בן סוטחי להתייחס אל שניר כאל ה"בחור" ב"הא" הידיעה, הוא ההקשר של חיסולו של מנחם. זוהי המסקנה ההגיונית היחידה, המתחייבת מהתבטאויותיו של סוטחי במהלך השיחה הטלפונית עם נחמן ובעת הצגתו של שניר בפניו, בהתחשב בכך: שלא דובר עם שניר על נושא אחר כלשהו, ושנחמן לא ניזקק להסבר מיהו ה"בחור" שמדובר בו. וכאמור מגדישה את הסאה בהקשר זה העובדה, שהשיחה הטלפונית התקיימה כשעתיים בלבד לאחר שסוטחי שכר את שירותיו של שניר"

5.הודעתו של טומי במשטרה אשר קשרה את נחמן לתכנון נסיון הרצח, היא ראיית הבסיס להרשעתו של נחמן, ראיה זו זקוקה ל"דבר לחיזוקה" על פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, וכן זקוקה היא ל"סיוע" מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות בהיותה עדות שותף לעבירה שהוא עד מדינה.

6.בית המשפט המחוזי זיכה את נחמן מספק, משום שלדעתו של בית המשפט המחוזי, עדותו של שניר אינה יכולה לשמש "סיוע", שכן שכאשר מדובר בעדותו של עד מדינה שחזר בו מהודעתו, אין די בראיית סיוע אשר רק נוטה לסבך את הנאשם, אלא יש צורך בראיית סיוע מוצקה המסבכת את הנאשם באופן ממשי (פיסקה 40 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

7.בית משפט זה הרשיע את נחמן תוך שהוא רואה בעדותו של שניר משום "סיוע" מספיק להודעתו של טומי במשטרה. בנוסף מציין, השופט קדמי בפסק דינו, בשולי הדברים כי:

"הכלל הוא, שדרישת הסיוע באה על סיפוקה בראיה ה"נוטה לסבך" את הנאשם, ואין בסיס להשקפה שכאשר מדובר באימרת חוץ של עד מדינה שחזר בו ממנה בעדותו, חייבת ראיית הסיוע ל"סבך" את הנאשם. וכלל, אין בדרישה של "דבר לחיזוק" לאימרת חוץ של עד מדינה - שחזר בו מאימרתו - כדי ל"הגביר" את משקלו של הסיוע הדרוש להרשעה על פי אימרת חוץ, וזאת - משום שדרישת ה"דבר לחיזוק" נבלעת, בנסיבות כאלה, בדרישת ה"סיוע".

8.העותר בבקשתו טוען כי שאלת התוספת הראייתית הנדרשת בכריכתן של שתי התוספות הראייתיות הדרושות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (הדורש דבר לחיזוקה) וסעיף 54א(א) לפקודת הראיות (הדורש סיוע) הינה שאלה חדשה שטרם נדונה בבית משפט זה. יתירה מזו, לדעת העותר כיון שמהימנותה של העדות נפגמת משתי עילות, אין די בסיוע רגיל אלא דרושה תוספת ראייתית אשר תסבך ממש את הנאשם.

9.העותר בבקשתו גם טוען כי בית המשפט העליון ביסס את החלטתו על שלוש עובדות מוטעות לחלוטין, בניגוד לממצאיו של בית המשפט המחוזי, או לחילופין, החליט בית המשפט להתערב בממצאים העובדתיים מבלי לפרש זאת.

10.מנגד, טוען המשיב בתשובתו לעתירה כי אין כל חדש בפסק דינו של בית המשפט העליון, וכי התוספת הראייתית הדרושה במקרה של עדות הדורשת "דבר לחיזוקה" מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות וכן "סיוע" מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות נדונה בעבר, קודם לחקיקתו של החוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 6) תשמ"ב - 1982, שכן באותה עת כל הרשעה אשר התבססה על עדות שותף לעבירה דרשה "סיוע" ללא הבחנה בין שותף לעבירה שהוא עד מדינה לבין שותף לעבירה שאיננו עד מדינה. בית המשפט העליון קבע כי התוספת הראייתית הדרושה במקרים האמורים היא סיוע, שכן תוספת הסיוע כוללת בתוכה את דרישת הדבר לחיזוקה, בבחינת "מרובה המחזיק גם את המועט" (ע"פ 146/81 עבדול עזיז סלימאן אל סנע נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 500 וכן ע"פ 450/82 זיאד אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 589).

11.בנוסף, טוען המשיב בתשובתו כי הטענות בדבר סטיית בית המשפט העליון מן העובדות כפי שנקבעו בערכאה קמא אינן עילה לדיון נוסף. כמו כן טוען המשיב, כי חלק מטענות העותר בדבר שינוי עובדות אינו אלא הסקת מסקנות שונה של בית המשפט העליון על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי.

12.לאחר שעיינתי בחומר שפניי ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי לא התקיימו העילות הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- לקיומו של דיון נוסף. עיקר קובלנתו של העותר היא כנגד המסקנות העובדתיות עליהן השתית בית המשפט העליון את פסק דינו. השגה על ממצאים עובדתיים, אפילו השתית בית משפט זה את הכרעתו על אדנים עובדתיים שונים מאלה שעמדו ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ואיני נדרש לשאלה אם כך עשה), אינה עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן דיון נוסף אינו ערעור נוסף. גם השאלה המשפטית אותה מציג העותר בקשר לתוספת הראייתית הנדרשת כאשר טיבה של העדות מצריך הן דבר לחיזוקה והן סיוע, אינה שאלה חדשה, ובית משפט זה דן בה בעבר, כאמור לעיל בפיסקה 10. אכן, תיקון מספר 6 לפקודת הראיות משנת 1982 שינה את ההלכה בשאלה אימתי דרוש סיוע, אך התיקון לא שינה את ההלכה הפסוקה בדבר טיבה של דרישת הסיוע (ראה י' קדמי על הראיות (תשנ"ט) 129).

13.לאור האמור ולמרות בקשת העותר לא מצאתי מקום להשתמש בסמכותי לפי תקנה 10(ב) לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984- ולהורות על דיון בעל פה בעתירה בפני.

התוצאה היא על כן כי דין העתירה להידחות.