בש"פ 4930/04 נביל שקיראת נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של העסקה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה לישראל ). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.5.04 העסיק העורר שלושה תושבים זרים, שאינם רשאים לעבוד בישראל לפי החוק הנ"ל (להלן: הפועלים ), בעבודות בניה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו. ביום 17.05.04 החליט בית משפט השלום בירושלים (השופט מ' סובל )

להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כמו כן קבע בית המשפט כי אדם המסייע באופן חוזר ונשנה לשהייה בלתי-חוקית של תושבי האזור בישראל מעיד על היותו מסוכן לביטחון הציבור באופן הדורש את מעצרו עד תום ההליכים. לפיכך, ונוכח העובדה כי לעורר הרשעה קודמת בעבירה דומה וכי העבירה המיוחסת לו בכתב האישום בוצעה לכאורה בעוד המאסר המותנה תלוי ועומד, קבע בית משפט השלום כי אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר. על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה ביום 20.5.04 את עררו (השופט מ' רביד ).

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בא-כוח העורר אינו חולק על קביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, אלא עורר על הקביעה כי קיימת עילה למעצרו. לחלופין טוען הוא כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר במקרה דנן. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל וכי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אכן, אין צורך להכביר מילים על החומרה הטמונה בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל (ראו למשל: רע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769; רע"פ 2191/04 חביש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ואף מקובל עלי כי עבירות אלה עשויות להקים בנסיבות מסויימות עילת מעצר בשל החשש של סכנה לבטחון הציבור מפני חדירתם של מפגעים מאזור יהודה שומרון ועזה לישראל. כך נקבע לעניין העבירה של הסעת תושבי האזור השוהים שלא כדין בישראל (בש"פ 4988/02 אבולקיען נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ויתכן שבנסיבות הולמות תקום גם עילה בגין עבירה של העסקתם של תושבים אלה שלא כדין. עם זאת, אין קמה עילה זו של מסוכנות בכל מקרה של העסקת עובדים זרים, ולפיכך על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו.

במקרה דנן הגעתי למסקנה כי קיימת חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את החשש מפני העורר. בקביעת החלופה הבאתי בחשבון את העובדה שלעורר אמנם הרשעה אחת קודמת בעבירה דומה, ולפיכך ניתן להשיג את תכלית המעצר אם ישוחרר העורר בתנאים משמעותיים אשר ימנעו ממנו לבצע עבירות נוספות. העיון בתיק מלמד כי העורר העסיק את הפועלים, על פי הנטען, בעבודות בנייה במסגרת עבודתו כקבלן בניין, וכי אחד הנימוקים העיקריים שסיפק הוא לכך (במסגרת חלק מהודעותיו) היא כי עלות העסקתם נמוכה משמעותית מהעסקת פועלים ישראלים. על כן שוכנעתי כי ניתן להגשים את תכלית המעצר על ידי הרחקתו של העורר מן האפשרות להעסיק שוהים בלתי חוקיים באתרי בנייה, על ידי השארתו במעצר בית מוחלט, ועל ידי קביעת ערובות מתאימות שיהא בהן להקטין את התמריץ הכלכלי להעסיק שוהים בלתי חוקיים.

אשר על כן, אני מורה על שחרורו של העורר למעצר בית מוחלט ובתנאי שיקיים את התנאים המצטברים הבאים: ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח; ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח שתיחתם על ידי שני ערבים; וכן הפקדה במזומן במזכירות בית משפט השלום פקדון בסך 15,000 ש"ח.