בש"פ 4931/01 מוהנא שחאדה נ. מדינת ישראל

1.העורר, ביחד עם שניים נוספים, מכרו שני רימוני יד לאחר תמורת סכום של 5,000 ש"ח. בהמשך, התבקש העורר לנסות להשיג "נשק קצר" תמורת 8,000 ש"ח, אך לאחר מספר ימים הודיע כי לא הצליח להשיג נשק כזה.

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות בנשק, קשירת קשר לבצע פשע, וניסיון לעבור עבירות בנשק, ובית המשפט נעתר לבקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים.

2.בבית משפט קמא לא נחלקו הדעות בסוגיית קיומה של תשתית ראיות, אך בא כוח העורר טען, כי יש בידו להציע חלופת מעצר ראויה, שנכון היה לעשות בה שימוש, ובדרך זו לייתר את הצורך במעצר ממש.

את ההצעה הזו דחה בית המשפט, אף שלא נעלמה מעיניו העובדה כי העורר הוא אדם צעיר, חייל הנמצא בשרות חובה, וללא עבר פלילי. בית המשפט סבר, שמאחר ומדובר בעבירות שפגיעתן הרעה אינה טעונה הוכחה, יש להעדיף את אינטרס הכלל, ולפיכך אין מנוס ממעצר ממש.

מסקנה זו של בית המשפט המחוזי תואמת היטב את רוחה של ההלכה הפסוקה (בש"פ 2262/99; בש"פ 6036/00), ולפיה בעבירות נשק נוטה הכף לחובת הנאשם, שהרי בין אם הנשק מתגלגל לידיים עברייניות או שהוא מוצא את דרכו לארגונים עוינים, תוצאתו היא אחת - סכנה מוחשית לקיפוח חיי אדם ופגיעה בחפים מפשע.

מכאן דעתי, שלא הוכחה עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ודינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.