בש"פ 6036/00 יוסף פורת נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בירושלים ובו שלושה אישומים. על-פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 28.7.2000 קנה העורר מאדם בשם שגיא אקדח מסוג "סטאר" ספרדי וחמש מאות כדורי אקדח, ועוד באותו יום מכר את האקדח לאדם בשם אפלבאום. בגין מעשה זה הואשם בהובלת ונשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) ו- (ב2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן: "החוק"]. באישום השני נטען כי העורר סיכם עם אותו שגיא לקנות ממנו שלושה רובים מסוג קלצ'ניקוב, רובה מסוג M-16 , ושני רימונים. עוד נטען כי העורר קבע עם אפלבאום הנ"ל למכור לו רובה מסוג קלצ'ניקוב ושני רימונים במקום המפגש בו מכר לו את האקדח. העורר קיבל מידיו של שגיא בהתאם למוסכם ביניהם את שלושת רובי הקלצ'ניקוב וכשהנשק ברכבו הגיע למקום המפגש עם אפלבאום כדי למכור לו רובה אחד מן השלושה. בטרם הושלמה העסקה נתפס העורר בדרכו למקום המפגש כשברשותו הרובים. בגין פרשה זו הואשם העורר בעבירה של הובלת נשק בלא רשות על-פי דין, וכן בעבירה של נסיון לסחר בנשק, עבירות לפי סעיף 144(ב) לחוק ולפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 25 לחוק. באישום השלישי נטען כי העורר החזיק ברשותו בתקופה שבין יולי עד אוגוסט, אלפיים כדורי אקדח ללא רשות על-פי דין. בשל כך הואשם בעבירה של החזקת תחמושת ללא רשות על-פי דין, עבירה לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים בטענה כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר עקב מסוכנות. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה וציווה על מעצרו של העורר, ומכאן הערר שבפניי.

הן בדיון שבפניי והן בבית-המשפט המחוזי לא כפרה באת כוחו המלומדת של העורר בקיומן של ראיות לכאורה. טיעונה העיקרי היה כי ניתן להסתפק ביחס לעורר בחלופה למעצר. לטענתה, הן הנסיבות האישיות של העורר והן נסיבות ביצוע העבירה מצביעות על כך כי ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. אשר לנסיבות ביצוע העבירה, העלתה הסניגורית לכאורה מספר הסברים למכירת הנשק לאפלבאום. היא ציינה כי אפלבאום היה מפקדו בצבא והעורר ידע שהוא "אוסף נשק". כן טענה כי מצבו הכלכלי של העורר היה בכי רע ומטעם זה התדרדר לעיסוק במכירת נשק. בא-כוח המדינה ביקש לדחות את הטענות של הסניגורית, וציין כי גרסת מכירת הנשק לצורך "אוסף" לא עלתה באף אחת מהגרסאות שמסר העורר בחקירה. הוא הדגיש כי אין מדובר בנשק המיועד לאספנים. לטענת בא-כוח המדינה מעשיו של העורר מצביעים על מסוכנותו והוא לא נקט בשום אמצעי של ממש למנוע פעילות מסוכנת בנשק שמכר לאפלבאום. הוא הסתפק באמירה סתמית אותה אמר לאפלבאום: "תדאג שלא יגיע לידיים עוינות". עוד טען בא-כוח המדינה כי מתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר אין ללמוד שניתן לסמוך על העורר ולתת בו אמון בדרך של קביעת חלופה למעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא ראיתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. העבירות של סחר בנשק מן הסוג המיוחס לעורר הן עבירות חמורות ביותר. מי שמעורב בביצוען מסכן את ביטחון הציבור. בשורה ארוכה של החלטות קבע בית-משפט זה כי בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בביטחון המדינה או בביטחון הציבור או כאשר הנשק "נאגר" לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ואך במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה [ראו לדוגמא: ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת-ישראל, פ"ד לז(3) 668 -השופט בך ; בש"פ 508/96- מקארי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט חשין; בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם) - השופט טירקל].

עניינו של העורר אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים, באשר לא עלה בידו להפריך את חזקת המסוכנות אשר התנהגותו הקימה. כמות כלי הנשק שהעורר השיג, נגישותו למקורות הנשק והנכונות שגילה להעתר לבקשת אפלבאום להשיג כל נשק שהוא מעוניין בו מלמדים על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו. צדק שופט בית-המשפט קמא כאשר לא נתן אמון בהסברו של העורר כי הוא עסק בתיווך ובמכירת נשק מחמת מצוקתו הכלכלית. שכן, הסבר זה אינו מתיישב עם רכישת כמות עצומה של תחמושת אשר לרכישתה הוציא העורר סכום כסף נכבד, ואשר העורר עשה בה שימוש במטווחים. העורר אף רכש רובי קלצ'ניקוב נוספים על אלה שמכר לאפלבאום והוא לא נתן כל הסבר מה הייתה מטרת הרכישה ומה התכוון לעשות בהם. כפי שנמסר מפי בא-כוח המדינה התברר מההודעות שנמסרו בחקירה כי העורר התעניין אצל שגיא, החייל שהיו ברשותו כלי נשק ושאל אותו "מה עוד יש לו להציע?" בתגובה שאל אותו שגיא "עד כמה אתה מטורף?" ותשובתו הייתה "הכי מטורף שיש". על פני הדברים ניכר אפוא כי מדובר בצבירת כמות נכבדה של נשק ללא הסבר מניח את הדעת ובנסיבות המצביעות על סיכון. אל מול סיכון זה אין לראות בחלופת מעצר בכלל ובחלופה שהוצעה בתסקיר מטעם שירות המבחן בפרט, חלופה שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. כפי שציין השופט קמא, מתסקיר המעצר של שירות המבחן עולה כי מדובר באדם "לא בשל". תיאור אישיותו בתסקיר על רקע המעשים החמורים המיוחסים לו מאשר את המסקנה כי אין לקבוע הסדר הולם של חלופה, אשר יבטיח מפני מסוכנותו של העורר.

אשר על כן דין הערר להידחות.