בש"פ 5079/01 מוחמד עואודה נ. מדינת ישראל

בחודש פברואר 2001 הוגש לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום בו יוחסה לעורר החזקתו של אקדח, תחמושת, שלושה רימוני רסס וגלאי מתכות. על פי בקשת המשיבה נעצר המשיב עד תום ההליכים.

שמיעתן של הראיות החלה בסוף חודש אפריל 2001, ומשההליכים התמשכו, עתר בא כוח העורר, בחודש מאי 2001, לשחרר את שולחו, והבקשה נדחתה. המשך הדיון נקבע ליום 10.6.01, אך לאותו מועד לא התייצבו עדי תביעה, ובדיעבד התברר כי הדבר נבע מטעות של מזכירות בית המשפט. גם הפעם עתר בא כוח העורר לשחרר את שולחו, ומשהבקשה סורבה הוא פנה בערר לבית המשפט המחוזי, אך גם שם לא זכה בסעד המיוחל.

בא כוחו של העורר הדגיש בפני את השיהוי הניכר בשמיעת התיק, שיהוי שנגרם בעיקר בעטיים של עדי תביעה שלא התייצבו בבית המשפט, ולעניין זה אין זה מעלה ואין זה מוריד אם האשם לכך רובץ לפתחם, או לפתחה של מזכירות בית המשפט. בא כוח העורר הוסיף והפנה לגרסת שולחו, ולפיה הנשק שנתפס, גם בהנחה שיוכח שהוא "נשק", נמצא על ידו יממה אחת בלבד קודם לתפיסתו של הרכוש בחיפוש שערכה המשטרה בביתו. על פי גרסה זו התכוון העורר למסור את הנשק לידי המשטרה, ורק משום שהשתהה מעט הקדימה אותו המשטרה ומצאה את הנשק בביתו.

עיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר נומקה בפירוט רב, ולא ראיתי מקום לשנות ממנה. אכן, יש להצטער על חלוף הזמן, ועל כך שמועדי הדיון לא נוצלו כראוי, אך כנגד כל אלה ניצבת חומרתן המופלגת של העבירות אשר ייוחסו לעורר, ואשר מחייבות, בדרך כלל, מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 2262/99, בש"פ 6036/00). אין ספק שמעצר ממושך של נאשם לפני שהוכרע דינו, אינו רצוי, אך במאזן האינטרסים הכולל, מסקנתי היא שמעצרו של העורר בפני מצוי עדיין במתחם הסבירות, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.