בש"פ 5804/01 עראידה וג'די נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 390 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הובלת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, שתי עבירות של עיסקה בנשק, עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין ועבירה של נסיון לעיסקה בנשק. בכתב האישום שלושה אישומים. באישום הראשון נטען כי העורר, אשר שירת כשוטר במשמר הגבול, גנב מנשקיית הבסיס בו שירת רובה מסוג M-16 , מחסנית וכדורים, וזאת לאחר שסיכם עם אדם אחר כי ימכור לו רובה מסוג זה בעבור 20,000 ש"ח. על פי הנטען, העורר פירק את הרובה אותו גנב, ארז אותו בתיקו יחד עם התחמושת והמחסנית שגנב ויצא עמם מן הבסיס. בסמוך לאחר מכן נעצר העורר. על פי הנטען באישומים השני והשלישי, בשתי הזדמנויות שונות סיפק העורר נשק לאחרים ללא רשות על פי דין - במקרה אחד סיפק העורר לאדם אחר רימון הלם, ובמקרה נוסף מכר לאחר כ- 150 כדורים בקוטר 5.56 מ"מ תמורת 200 ש"ח.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי (השופט ע' חבש) נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, כי המעשים המיוחסים לו חמורים ומעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו וכי לא השתכנע כי קיימת חלופה אשר יכולה להבטיח את מטרת המעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

2.הסניגור לא חלק בפני בית המשפט קמא ובפניי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, אלא שלטענתו של הסניגור המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה רבה וניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרור העורר בערובה כחלופה למעצר. לביסוס טענתו זו ציין בא כוח העורר כי העורר, יליד 1981, הוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי ובן למשפחה נורמטיבית. הוא הוסיף וציין כי לאחר מעצרו שוחרר העורר מהשירות במשטרה, ולפיכך אין לומר כי קיימת סכנה שאם ישוחרר ישוב ויעבור עבירות בנשק. הסניגור ביקש כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר אשר יתייחס לסוגיית שחרורו בערובה.

מנגד טענה באת כוח המדינה, עורכת הדין פרוש, כי אין בנסיבותיו האישיות של העורר ובפיטוריו מהשירות כדי להקהות את המסוכנות הנשקפת ממנו. לטענתה, מהעבירות המיוחסות לעורר ומנסיבות ביצוען ניתן להסיק כי העורר הינו בעל קשרים עם חברים שונים שיש להם נגישות לנשק ומצד אחר קשור למי שמעוניין בהשגת הנשק והוא עבריין כבד, ולפיכך קיים יסוד סביר לחשש שהעורר ישוב ויקיים קשרים עם אותם גורמים במידה שישוחרר ממעצרו. לפיכך טוענת היא שאין בחלופה למעצר כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של העורר.

3.דין הערר להידחות.

בשורה ארוכה של החלטות קבע בית משפט זה כי בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובמיוחד בסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור, יש לראות במבצעים כמי שסכנה נשקפת מהם וסכנה זו מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. עוד נקבע כי רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה [ראו למשל: ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת-ישראל , פ"ד לז(3) 668 - השופט בך ; בש"פ 508/96 מקארי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט חשין ; בש"פ 3596/96 יצחקי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט טל ; והחלטותיי בבש"פ 6036/00 פורת נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) ובבש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם)].

לא השתכנעתי כי עניינו של העורר הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם ניתן להסתפק בחלופה למעצר. העורר הוא אמנם אדם צעיר ללא עבר פלילי אך אין די בכך כדי להפריך את המסוכנות הנשקפת ממנו, הנלמדת ממסכת המעשים המיוחסת לו בכתב האישום. מההודעה שנגבתה מהעורר בחקירתו עולה, כי את רימון ההלם קיבל העורר מחברו אשר שירת אף הוא במשמר הגבול, והעבירו לאדם שהעורר עצמו תיארו כ"עבריין כבד כי כבר בעבר הוא ישב בכלא ויש לו עסקים במשטרה" (עמ' 2 להודעה מס' 3 מיום 26.6.01). עוד מסר העורר בהודעתו כי את הכדורים מכר תמורת בצע כסף לאדם שהכיר באמצעות חבר ששירת בעבר במשמר הגבול, שהוא שיעץ לו למסור תחמושת לאותו אדם. חומר הראיות לכאורה מצביע, אפוא, כי העורר פעל בסיועם של אחרים, ולא היסס ליצור קשר עם גורמים עבריינים. בנסיבות אלה, אין לייחס משקל רב לעובדה שהעורר שוחרר משירותו במשמר הגבול. קשריו הענפים של המערער עם גורמים עבריינים כמו גם עם גורמים הנגישים לנשק, מקימים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר ממעצרו ישוב ויעסוק בסחר בנשק. המערער נהג בשוויון נפש ביחס לשימוש שייעשה בנשק, ביודעו שהנשק, לפחות בחלקו, היה אמור להגיע לידי גורמים עבריינים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי השופט בך:

"השופט המחוזי ראה כנראה משום נסיבה מקלה בכך שהמשיב העביר את הנשק לאחר, ולא התכוון להשתמש בו בעצמו למטרה פלילית מסוימת. בעניין זה יש לחזור ולהדגיש, כי הסכנה לשלום הציבור נובעת במידה לא פחותה ממעשים של אנשים המוסרים נשק קטלני לאחרים למטרה בלתי מוגדרת, כאשר אין למוסר לאחר מכן שליטה על השימוש שייעשה בנשק. מסירת נשק קטלני לאחר, תוך עצימת עיניים ובלא איכפתיות ביחס לשימוש שייעשה בו, כמוה כהחזקת נשק 'כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד', במובן אחת הקטגוריות החמורות של העבירות מהסוג הנדון שצויינו על ידי בב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת-ישראל , פ"ד לז(3) 668".

[בש"פ 2470/91 מדינת-ישראל נ' סביח (לא פורסם)

(לא פורסם)].

[ראו גם: בש"פ 508/96 מקארי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט חשין].

העורר מעל באמון שניתן בו כשוטר המופקד על ביטחון הציבור ופעל באופן שיש בו כדי לסכן את ביטחון הציבור. בנסיבות הקיימות, אין לתת בעורר אמון שלא יבצע עבירות נוספות ולכן אין ניתן לנקוט לגביו בדרך של חלופה למעצר. יש רק להצטער על כי העורר, אדם צעיר שכל עתידו לפניו, נהג כפי שנהג.

לסיום אציין, כי נוכח העובדה שהתשתית הראייתית כנגד העורר מבוססת בעיקרה על הודעותיו שלו, נראה שלא יהיה צורך בניהול משפט הוכחות ארוך. חזקה על הצדדים כי יפעלו ככל יכולתם על-מנת שמעצרו של העורר לא יתמשך מעבר לנדרש לשם ניהולו הראוי של ההליך.

אשר על כן, הערר נדחה.