בש"פ 922/01 מוהנד עיראקי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו החזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, וכן נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961. על-פי הנטען בכתב האישום, העורר קנה נשק מסוג קלצ'ניקוב ומחסנית שבתוכה תחמושת, והחזיק בו עד שמסרו לאדם אחר בשם הלאל ג'אבר (להלן: "הלאל"), על-מנת שזה יסתירו בביתו. נגד הלאל הוגש כתב-אישום נפרד המייחס אף לו עבירה של החזקת נשק שלא כדין.

עם הגשת כתבי האישום התבקש מעצרו של העורר ושל הלאל עד לתום ההליכים. בית-משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופטת ל' ברודי) נעתר לבקשות והורה על מעצרם של השניים עד לתום ההליכים נגדם. ערריהם של השניים נדחו, כל אחד מהם בנפרד, על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' לבהר- שרון). על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-משפט זה אלא שטרם נדון הערר ניתנה החלטה על-ידי השופט אנגלרד בבש"פ 112/01, שבה קיבל את הערר שהגיש הלאל לבית-משפט זה והורה לשחררו בתנאים מגבילים. נוכח החלטה זו, שהיתה לדעת ב"כ העורר נסיבה חדשה, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בפני בית-משפט השלום. במסגרת בקשה זו הוגש תסקיר מעצר הממליץ לשקול חלופה למעצר ביחס לעורר. בית-משפט השלום (השופטת ל' ברודי) דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי יש לאבחן בין העורר לבין הלאל. נקבע כי המסוכנות הנשקפת מהעורר גדולה יותר, שכן חלקו בעבירה על פי הראיות היה משמעותי יותר. לחובתו של העורר נזקפה גם העובדה שהוא בעל עבר פלילי. בא-כוח העורר שב והגיש עררו לבית-משפט זה.

בדיון בערר טען בא-כוח העורר כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה. לטענתו, עיקר ראיות התביעה מבוססות על אמירות שהשמיע הלאל בפני מדובב, וכן על אמרת בן דודו של הלאל, שטביעת אצבעותיו נמצאה על גבי הנשק. לטענת הסניגור, עדים אלה הם בעלי אינטרס להרחיק מעצמם את האשמה על ידי הפללתו של העורר ולפיכך אין לקבוע כי משקל עדויותיהם מספיק על-מנת להוות ראיות לכאורה. טענתו העיקרית של הסניגור היתה כי אין להפלות בין העורר לבין הלאל, אשר שוחרר, כאמור, בהחלטת השופט אנגלרד בבש"פ 112/01. לטענתו, דין שווה לעורר ולהלאל, היות ששניהם נאשמים באותה עבירה. עוד טען הסניגור, כי שגה בית המשפט משייחס משקל יתר לעברו הפלילי של העורר.

הסניגור הוסיף וטען, כי טרם נקבע מועד לדיון בעניינו של הלאל ובנסיבות אלו עלול ניהול משפטו של העורר להתארך, נוכח העובדה שהלאל הינו עד התביעה במשפטו של העורר ולשם כך יידרש להמתין לסיום משפטו שלו.

בא-כוח המדינה מתנגד לשחרורו של העורר ממעצר. בטיעוניו עמד על מסוכנותו של העורר שחלקו בעבירות המיוחסות לו היה לכאורה רב משל הלאל והפנה להחלטות הערכאות הקודמות בעניינו של העורר וכן להחלטה בבש"פ 112/01 אשר בה קבע השופט אנגלרד כי שוכנע שבעניינו של הלאל קיימים טעמים כבדי משקל המטים את הכף לשחרורו ממעצר, אך לכאורה טעמים אלה אינם מתקיימים בעורר.

שמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בהחלטת בית-משפט השלום בבקשה לעיון חוזר וכן בהחלטתו של השופט אנגלרד בבש"פ 112/01, ושוכנעתי כי דין הערר להידחות. בידי התביעה ראיות לכאורה שיש בהן די להרשעה, אם יעמדו במבחני המהימנות של בית המשפט הדן בראיות. אמרותיהם של הלאל ושל בן-דודו, אשר נגדו לא הוגש כתב-אישום, מפלילות את העורר. משקלן של ראיות אלו ייבחן בעת המשפט גופו. בשלב זה אין בטענותיו של בא-כוח העורר הנוגעות למהימנות גירסתם של העדים כדי להביא למסקנה כי אין ראיות לכאורה כנדרש במסגרת החלטה על מעצר עד תום ההליכים.

באשר לטענתו של בא-כוח העורר כי אין להפלות בין העורר לבין הלאל, לא השתכנעתי כי הנסיבות המתקיימות בעניינו של הלאל, ואשר עליהן ביסס חברי השופט אנגלרד את החלטתו לשחררו בתנאים מגבילים, מתקיימות בעורר. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי השופט אנגלרד בהחלטה הנ"ל:

"אין ספק, כי לפי התשתית הראייתית לכאורה, חלקו של העורר במעשי העבירה היה קטן משל הנאשם השני [העורר - ד.ב]. כמו כן, גילו הצעיר והעובדה כי אין לו עבר פלילי, כל אלה מצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר בתנאים שיבטיחו את השגת מטרת המעצר".

[בש"פ 112/01 הלאל ג'אבר נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם) ; פיסקה 6 להחלטת כבוד השופט י' אנגלרד].

אכן, על פני הדברים, נסיבותיו של העורר שונות מאלו של הלאל. על פי גירסת התביעה, הנסמכת על עדויותיהם של הלאל ובן דודו, העורר הוא שקנה את הנשק וחפץ למוכרו ומשחשש להחזיק את הנשק בביתו לאחר שהרשיון נשלל ממנו, ביקש מהלאל שהוא בן משפחתו להחביאו למענו. זאת ועוד, לעורר הרשעה קודמת בעבירות של פריצה לרכב, גניבת רכב וחבלה במזיד ברכב. בגין הרשעה זו ריצה העורר מאסר בפועל.

בשורה ארוכה של החלטות קבע בית משפט זה כי בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בביטחון המדינה או בביטחון הציבור או כאשר הנשק "נאגר" לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ואך במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה [ראו לדוגמא: ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת-ישראל, פ"ד לז(3) 668 - השפט בך ; בש"פ 508/96 מקארי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט חשין ; בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם) - השופט טירקל ; והחלטתי בבש"פ 6036/00 פורת נ' מדינת-ישראל (טרם פורסם)].

בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ועברו הפלילי של העורר, לא השתכנעתי כי עניינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים שבהם ניתן להסתפק בחלופה למעצר. מן הראוי לציין, כי בתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן צוין במפורש כי נוכח העובדה שהעורר הכחיש את ביצוע העבירה לא נתאפשר לשירות המבחן לגבש כל מסקנה בעניין המסוכנות הנשקפת ממנו. אין בתסקיר המבחן, אפוא, כדי לסתור את המסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת מהעורר אם ישוחרר ממעצרו.

בטרם מתן החלטתי זו, ביקשתי מב"כ המדינה להודיעני אם נקבעו תאריכים לשמיעת משפטו של הלאל, כדי שהעורר לא יהיה נתון תקופה ארוכה במעצר עד לשמיעת משפטו. בשתי הודעות שהוגשו על ידי ב"כ התביעה, נמסר כי לבקשתם של הסניגורים הועבר משפטו של הלאל לשופט אחר, וכי התביעה ביקשה קביעת מועד מוקדם לשמיעת המשפט וההקראה נקבעה כבר ליום 19.2.2001.

בנסיבות אלה, נראה שגם משפטו של העורר יוכל להתברר במהירות הראויה, בהתחשב בהיותו נתון במעצר.

אשר על כן, דין הערר להידחות.