בש"פ 7433/06 באסל פלאח נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט מ' פינקלשטיין, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים. יחד עם העורר נעצר גם נאשם מספר 2 באותה פרשה, יוסף בן סאמי אחמד שקור (להלן- יוסף ).

אלה העובדות הרלוונטיות העולות מכתב האישום:

איוב עבדאללה (להלן: איוב ) הוא גיסו של נאשם 2, יוסף, העובד אצל העורר. איוב הוא חייל בצה"ל וכפועל יוצא מכך החזיק בנשק צה"לי מסוג גלילון. על-פי הנטען, בתאריך 27/6/06, ערך יוסף היכרות בין איוב לבין העורר. בעקבות אותה היכרות, נקשר קשר בין איוב לבין העורר בתיווכו של יוסף, לפיו ימכור איוב לעורר את הנשק הצה"לי תמורת 10,000 ש"ח. קדמה לעסקה זו, שאלה של העורר לאיוב, האם הוא יכול להשיג עבורו רימוני רסס. לשאלה זו השיב איוב בשלילה, אולם כאמור, היה מוכן למכור את נשקו האישי. העסקה נקשרה ואיוב קיבל את הכסף בשני שלבים. על-פי הנטען יוסף קיבל דמי תיווך עבור העסקה. בזמן שבוצעה העסקה היה איוב במעמד של נפקד מהצבא. בתאריך 3/8/06 בעת שהגיעו מפקדיו של איוב לבית משפחתו כדי לחפש את איוב ואת הנשק, פגשו באביו של איוב – ג'מיל (להלן- ג'מיל ). כאשר הבין ג'מיל כי הצבא מחפש את בנו והבין גם מיוסף כי בנו מכר את הנשק לעורר, הגיע ביחד עם יוסף לביתו של העורר. העורר, יוסף וג'מיל קשרו קשר להטעות את גורמי החקירה של צה"ל באשר להשתלשלות העניינים הקשורה בנשק. לצורך כך, הנחו את איוב למסור הודעה כוזבת לכשייחקר על-ידי שלטונות צה"ל, לפיה הותקף על-ידי שני בחורים אשר חטפו ממנו את הנשק. העורר, כך על-פי הנטען, סיפק גז מדמיע כדי להתיז על עיניו של איוב על-מנת שהתקיפה תראה אמיתית ומשכנעת. הקשר הוצא אל הפועל, איוב הוסע לצומת הסמוך לכפר ראמה, שם קרע את חולצתו, התיז בעיניו גז מדמיע ומאוחר יותר כאשר הגיע למקום חייל אחר, סיפר לו כי הותקף ונשקו נחטף ממנו. רק במהלך החקירה נחשפה הגרסה שבאה לידי ביטוי בכתב האישום, קרי: כי מדובר במכירת הנשק ובבידוי ראיות. כדי להשלים את התמונה, הנשק לא נמצא עד היום.

בבית משפט קמא, הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה וככל שניתן להבין לא תקף גם את קיומה של עילת המעצר. הטענה היחידה שהועלתה היתה כי "עוצמת הראיות הינה כה חלשה ויש בה כדי לכרסם רבות ואף לשלול חזקת המסוכנות וכן החשש מפני שיבוש הליכי משפט..." (סעיף 4 להודעת הערר). טיעון זה הינו הטיעון המרכזי גם בהודעת הערר בפנינו. בא-כח העורר מפרט לאורך עמודים רבים, סתירות שונות שהוא מוצא בגרסאותיהם של כל המעורבים בפרשה – איוב, יוסף וג'מיל. לדעת הסנגור, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי משקל הראיות "אינו מועט" בהתעלמו מכל אותן סתירות, עליהן הצביע. כיוון שמדובר בתשתית ראייתית קלושה, יש הצדקה לשחרורו של העורר "בחלופת מעצר בתנאים מגבילים מינימאליים".

דיון

בגדר מושכלות יסוד, בשלב המעצר עד תום ההליכים לא נבחנת מהימנותם של העדים, גם קיומה של יותר מגרסה אחת בפיו של עד אין בה כדי להשמיט את הקרקע תחת קבלתה של הגרסה המפלילה וראה ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 6 , עמ' 10-11:

" אין זה מן הנכון ומן הראוי, במיוחד מבחינת טובתו של הנאשם, לקבוע בשלב זה

עמדה בעניין טיבה ומידת מהימנותה של ראיה זו או אחרת, המצויה בידי התביעה. בית המשפט - בשלב זה של דיון במעצר - אינו יכול לבדוק את מידת מהימנותם

של העדים מוסרי ההודעות, שהרי החומר המובא לפניו הוא בכתב, ולמוסר

ההודעה לא נערכה חקירה נגדית. מה שעל בית המשפט להחליט הוא, אם לכאורה

יש בו, בכלל החומר שלפניו, על פניו, משום הוכחה לכאורה כאמור. קיומו

של

חשש

בדבר

מהימנותו

ואמינותו של חומר הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פניהן או אם קיימים בהצגת הדברים ובהגיונם ליקויים בסיסיים, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן לכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר ...".

וכן בש"פ 7154/01 מדינת ישראל נ' קראג'ה (לא פורסם), שם נאמר:

" ראייה

גולמית הנושאת עמה פוטנציאל ראייתי, ושטמון בה סיכוי סביר כי תביא להרשעת נאשם, איננה מתאיינת בהכרח מעצם קיומן של ראיות נוגדות בתיק התביעה, ואף לא משינויי גרסה העשויים להתרחש בהודעות עד תביעה מרכזי ביחס למעורבות נאשם בעבירה המיוחסת לו. על בית המשפט, בבואו לשקול קיומן של ראיות לכאורה, לבחון כמידת יכולתו נכון לשלב זה של ההליך, מהי מידת עוצמתה של הראייה שנגבתה מהעד המרכזי, וזאת גם על רקע שינוי בגרסתו שאפשר שחל בשלב מאוחר יותר בחקירה. בחינה כזו ראוי שתיעשה על רקע ניתוח מכלול הנסיבות המשתקפות מתיק התביעה, תוך נסיון להבין ולאמוד את המשמעות הראייתית של התפנית שחלה בגרסת העד ואת גורמיה, במגמה להעריך את המשקל היחסי שיש לתת לגרסתו הראשונית אל מול גרסתו המאוחרת כדרך שהדבר עשוי להתגבש, בהסתברות, במשפט גופו. וכך, בחינת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים איננה בחינה טכנית בלבד. היא כרוכה בשקילה מסוימת של איכות הראיות ומשקלן הלכאורי, ובחינה ערכית זו מחייבת כבר בשלב זה הערכה לכאורית וראשונית של אמיתות הראיות, תוך אבחנה בין ראיות בעלות משקל שונה, ובכלל זה אבחנה בין גרסאות בעלות משקל שונה בהודעותיו של אותו עד".

לענייננו, בניגוד לטענתו של הסנגור, לא התעלם בית משפט קמא משינויים הקיימים בין הודעותיו השונות של איוב. בית משפט ציין כי "קיימת התפתחות בגרסתו בחקירה של איוב אך החל ביום 8/8/06 הוא מסר כי החליט לספר את האמת". גרסתו של איוב מתאריך זה ואילך היא הגרסה שבאה לידי ביטוי בכתב האישום. עיון בהודעותיהם של יוסף וג'מיל מצביע על כך כי הן תומכות ומאשרות את המסכת העובדתית המצויה בהודעותיו של איוב החל מן התאריך הנ"ל.

על פניהן, הגרסאות של כל השלושה, איוב, ג'מיל ויוסף מתקשרות זו לזו ויוצרות רצף קוהרנטי באשר להשתלשלות העניינים. בחינת המכלול מצביעה על כך שההתפתחות בגרסתו של איוב איננה משמיטה את הקרקע תחת הגרסה המאוחרת ששמשה בסיס לכתב האישום. בין הראיות הנוספות, אני רואה להדגיש את עדותו של ג'מיל אשר סיפר כי הוא הציע לעורר 20,000 ש"ח ובלבד שיוחזר הנשק לידיו של איוב. פלט של שיחות טלפון, מצביע על קשר בין העורר לבין איוב. בפי העורר הסברים שונים לשיחות אלה. הסברים אלה ייבחנו, מן הסתם בבוא העת. בשלב הנוכחי, אין בהם כדי לכרסם במשמעות המתחייבת לכאורה מעצם קיומן של שיחות ממכשיר הטלפון של העורר לאיוב. לפיכך, המסקנה המתחייבת היא כי עוצמתן הלכאורית של הראיות די בה כדי לבסס את האמור בכתב האישום וממילא את מסוכנותו של העורר.

כיון שטענתו של העורר היא כי הכרסום בראיות מוליך לכרסום במסוכנות, אני רואה להעיר כדלקמן: קיימות למעשה, שתי עילות מעצר מקבילות. האחת מקורה במסוכנות הסטטוטורית מכח סעיף 21 (א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 - (עבירות בטחון) והשנייה - חשש לשיבוש הליכי משפט. בכל אחת משתי העילות, מדובר במסוכנות מובהקת וברורה. באשר לעבירות הביטחון, בית משפט קמא הפנה לעניין זה לבש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נקבע כי "...בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בבטחון המדינה או בבטחון הציבור ... נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים". לענין זה, יש להזכיר שוב כי הנשק לא נתפס. בשעה שג'מיל הציע להכפיל את המחיר ששילם בעבורו העורר, כבר לא היה הנשק בנמצא ואין לדעת לאילו ידיים הועבר. באשר לסכנה לשיבוש הליכי משפט. קשה להעלות על הדעת, דוגמא מוחשית ומובהקת יותר לסכנה זו מאשר המקרה הנוכחי שכלל תכנון וביצוע מפורט של מעשה השיבוש, קרי ביום תקיפתו של איוב וחטיפת נשקו. העורר כזכור, נטל חלק מרכזי בביום זה ועל-פי הנטען סיפק את הגז המדמיע.

הערר נדחה.