בש"פ 5672/02 חטיני עאמר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש ביום 11.6.02 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו ביחד עם אדם נוסף שהוא תושב השטחים, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע וכן עבירות בנשק, וזאת לפי סעיפים 499(א)(1) ו-144 לחוק העונשין, התשל"ז–1977. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך חודש מאי 2002 קשר העורר קשר עם סאמר צוואפטה (להלן: סאמר), לפיו ישלם סאמר סכום של 5,000 ש"ח לעורר, ובתמורה לכך ימצא העורר רוכש לכלי נשק המצוי ברשותו של סאמר, העיסקה כללה תמורה של 18,000 ש"ח בגין המכירה. העורר פנה למוחמד סביח (להלן: סביח), והציע לו לרכוש את הנשק האמור. סביח פנה למשטרת ישראל, והופעל על ידה. העורר, סאמר וסביח נפגשו ביום 30.5.02, וזאת לצורך הצגת הנשק האמור, מקלע P.K. בקוטר של 7.62 מ"מ, וכן סיכמו ביניהם את תנאי המכירה. ביום 2.6.02 נפגשו בשנית כל המעורבים בפרשה, וזאת על מנת להוציא את העיסקה לפועל. במהלך פגישתם זו נעצרו על-ידי המשטרה.

במועד הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וביום 24.6.02 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) לבקשה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, קבע השופט קמא כי כלפי העורר קיימות ראיות לכאורה המבוססות על הודעתו של סביח, וכן על הודעתו המפורטת של העורר, בה הודה למעשה בעבירות המיוחסות לו. עוד קבע השופט קמא כי מעצם טיבן של העבירות המיוחסות לעורר קמה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו–1996. לעניין חלופת המעצר, קבע השופט כי מעשי סחר בנשק מעידים על מסוכנות, ועל המחזיק בנשק המבקש לפדות עצמו ממעצר מוטלת חובה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו את חלופת המעצר. בבואו לשקול את חלופות המעצר השונות נתן בית המשפט קמא את דעתו לסיכון העלול להיגרם מסחר בלתי-חוקי בנשק, למצב הביטחוני הנוכחי ולאיזון בין חירות הפרט לבין ביטחון הציבור, וקבע כי למרות עברו הנקי של העורר אין לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בהודעת הערר טוען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט בכך שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בהתבססו על מסוכנותו. בדיון בפניי חזר וטען כי לא קיימת עילת מסוכנות בעניינו של העורר. הוא ציין כי אין מדובר בעבירה ביטחונית, אלא בעבירה פלילית רגילה. כן הוסיף וטען כי המקלע האמור היה מקולקל, ולא ניתן היה לעשות בו כל שימוש. עוד טען בא-כוח העורר לגבי נסיבותיו האישיות של העורר, וחזר והדגיש את היותו סטודנט מצטיין במכללה. לטענתו, העורר ביצע את המעשים האמורים במטרה לממן את לימודיו, וכדי שיוכל לגשת לבחינות סוף שנת הלימודים במכללה. עוד טען כי מרשו נוצל על-ידי סאמר וסביח כדי להשיג את מטרותיהם השונות. בא-כוח העורר חזר והציע חלופת מעצר בבית הוריו של העורר.

בא-כוח המשיבה התנגד לשחרורו של העורר ממעצר, וטען בפניי כי בעבירות נשק קיימת חזקת מסוכנות ועל העורר להפריך חזקה זו, ובמקרה זה העורר לא התמודד כלל עם החזקה. עוד טען כי נסיבות המקרה חמורות. העורר סייע לתושב השטחים למכור לאזרח ישראלי מקלע, שהוא נשק התקפי, ומשכך ברור היה לעורר שהנשק מיועד למטרה מסוכנת. לעניין חלופת המעצר המוצעת, טען בא-כוח המשיבה, כי בבית הוריו של העורר התבצעה אחת הפגישות בין הצדדים לעיסקה, ושם סוכמו חלק מפרטיה, ומשכך לא ניתן להעלות על הדעת כי בית זה יכול להוות חלופת מעצר סבירה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. עבירות הקשורות בסחר בנשק, מן הסוג בהן מואשם העורר מקימות חזקת מסוכנות ובדרך כלל זוהי עילה למעצר ממש. וכך נאמר בהחלטה בבש"פ 992/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"בשורה ארוכה של החלטות קבע בית משפט זה כי בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בביטחון המדינה או בביטחון הציבור או כאשר הנשק 'נאגר' לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ואך במקרים חריגים ומיוחדים ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה".

(ראו לעניין זה ב"ש 625/82 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(3) 668; בש"פ 508/96 מקארי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 6036/00 פורת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בענייננו, העורר מואשם כי תיווך בעסקה למכירת מקלע, שהוא כלי נשק התקפי היכול לגרום לפגיעות קשות בנפש ואינו משמש ככלי נשק להגנה עצמית. יתרה מכך, העורר לא התעניין כלל במטרתו של סביח עת רכש את הנשק, וכל עניינו היה בזכייה בחלקו בכספי המכירה. קשריו ומעורבותו של העורר עם תושב השטחים המחזיק נשק מן הסוג האמור, סוג הנשק, אופן הצעתו למכירה ומידת מעורבותו של העורר בעיסקה מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו, ומכריעים את הכף בעומדם אל מול שיקולים האישיים.

בנסיבות אלה אין להסתפק בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.