בש"פ 4952/00 מדינת ישראל נ. חסיין עיאדה

1.ביום 29.7.97 הוגש כתב אישום נגד המשיב ו6- אחרים המייחס להם סדרת מעשי שוד וגניבה, אגב ביצוע עבירות של כליאת שווא, אלימות ועוד. למשיב מיוחסים 12 מתוך 13 אישומים. המשיב וחברים נעצרו עד תום ההליכים נגדם. בתום 9 חודשי מעצר, האריך בית משפט זה את המעצר שלוש פעמים, כל פעם ל3- חודשים. בפעם השלישית, קבע בית משפט זה בהחלטתו, כי " שוב לא תשמע בקשה להארכה נוספת של המעצר אלא אם כן ניתן יהיה להצביע על טעם חריג ויוצא דופן בהקשר זה" . עוד הוסיף בית משפט זה וקבע, כי לשיטתו, אין בהחלטתו בדבר הארכת המעצר כדי לחסום את הדרך בפני פניה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבחון חלופת מעצר.

המדינה נמנעה מלבקש הארכה רביעית והמשיב פנה לבית המשפט המחוזי ושוחרר בתנאים ביום 22.1.99. בית המשפט המחוזי קבע, כי כל הפרה מצד המבקש של תנאי מתנאי השחרור מן המעצר, תביא למעצרו המיידי ולהבאתו בפני שופט. מאז ועד 7.7.00 היה המשיב משוחרר בתנאים. ביום 7.7.00 נעצר המשיב לצרכי חקירה בגין חשד לביצוע עבירה אחרת וזאת לאחר שהסגיר עצמו. הוא שוחרר בטעות ממעצר ביום 11.7.00, אף שבאותו יום נתן נגדו בית משפט זה צו מעצר, בהסכמה, עד לשמיעת בקשה זו.

2.על פי טענת המשיבה, הפר המשיב את תנאי השחרור והחל מיום 10.6.00 לא ניתן למוצאו במקום בו הוא אמור להימצא ב"מעצר בית". הוא הוכרז כעבריין נמלט, סרב להוראת שוטרים שנתקלו בו ונמלט מהם, לא התייצב למשפטו ב25.6.00-, עת זוהה מסתובב בכפרו ומאז חפשה אחריו המשטרה פעמים נוספות ולא מצאה אותו, גם לא כדי להביאו ביום 24.7.00 לשמיעת הבקשה בבית משפט זה, לישיבה אליה לא הופיע.

לאור הפרת תנאי השחרור על ידי המשיב, הגישה המבקשת בקשה זו לעיון חוזר לפי סעיפים 52 ו62- לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). ככל הנראה הוגשה הבקשה כבקשה לעיון חוזר, משום שאין במקרה זה רצף של הארכת המעצר מעבר ל9- חודשים, הרצף נפסק על-ידי שחרורו של המשיב בתנאים, על-ידי בית המשפט המחוזי.

3.הסניגור העלה שתי טענות מקדמיות. האחת, כי אין לדון בבקשה בהעדרו של המשיב; השניה, כי הסמכות לדון בבקשה היא לבית המשפט המחוזי ששיחרר את המשיב בתנאים ולא לבית משפט זה. המדינה רואה בקיומו של הדיון בהעדר המשיב, בעייתיות מסוימת, אם כי לטעמה אין מניעה לכך. באשר לנושא הסמכות טוענת היא, כי כל מעצר לאחר 9 חודשים הוא בסמכותו הבלעדית של בית משפט זה ולא של בית משפט מחוזי וכי בית משפט זה יבחן מחדש את שאלת המעצר לאור הפרת תנאי השחרור, במסגרת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. לגופו של עניין

טוען הסניגור כי המשפט התנהל בעצלתיים, כי חלפו כ4- שנים מאז הוגש כתב האישום וסיומו של המשפט טרם נראה באופק, כי המשיב היה נתון במעצר בפועל כשנה וחצי וב"מעצר בית" כשנה וחצי וכי אין אפשרות להמשיך ולהחזיקו ב"מעצר בית" ואין הצדקה להחזיקו במעצר. לעומתו טוענת המדינה, כי העבירות חמורות ביותר, כי למשיב 21 הרשעות קודמות בעבירות חמורות ודומות, כי המשיב ברח ממשמורת חוקית לא פחות מ10- פעמים והפר תנאי שחרור, כי מסוכנותו לציבור עולה בעליל וכי הימנעות ממעצרו תעביר מסר שלילי ביותר לששת הנאשמים האחרים הנתונים ב"מעצר בית", אותו לא הפרו.

דיון

4.באשר לנוכחותו של המשיב בדיון, הפנו הצדדים לסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב1982- ולסעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-).

מן הבחינה העובדתית הוברר, כי הסניגור הודיע למשיב על קיומו של הדיון וכן הזהירו כי בית המשפט עלול לקיים דיון שלא בפניו אם לא יופיע ולהורות על מעצרו. עוד הוברר, כי המשיב, שהיה משוחרר בתנאים, הפר את תנאי השחרור והמשטרה לא הצליחה למצאו פעמים מספר בבית אמו, שם אמור הוא להיות נתון ב"מעצר בית" מלא; הם גם לא הצליחו לאתרו ערב הדיון, על מנת להביאו לדיון, על-פי צו מעצר שהוצא על-ידי בית משפט זה. זאת ועוד, המשיב נחשד בביצוע עבירה של גניבת רכב, שתוך כדי נהיגתו התהפך המשיב עם הרכב לתוך הואדי ומעצרו הוארך ב4- ימים עד 11.7.00 שעה 12:00. ב10.7.00- הוצא על-ידי בית משפט זה צו מעצר בהסכמה

במסגרת בקשה לדחיית דיון, עד למתן החלטה בבקשה זו. מסתבר, שהמשיב שוחרר בטעות מהמעצר שהיה נתון בו לפי צו בית משפט השלום, ב11.7.00- לפני השעה 12:00 וגם לא נשאר במעצר על-פי צו בית משפט זה מ10.7.00- (שהוצא פורמלית, ככל הנראה, ב11.7.00-). מאז ששוחרר, לא הצליחה המשטרה לאתרו, כך שהוא מסתובב חופשי בניגוד לצו מעצר שהוצא בהסכמה על ידי בית משפט זה.

5.במצב דברים זה, לא מצאתי כי יש לדחות את הדיון - שהתקיים ביום 24.7.00 - מפאת העדרו של המשיב. מששוחרר המשיב ולו מחמת טעות ומשהוא מסתובב חופשי תוך הפרת צו מעצר ולאחר שהפר תנאי שחרור, אין לאפשר לו לסכל את אפשרות הדיון על-ידי היעדרות מהישיבה עליה הודע לו ואליה הוזמן ובהיותו מיוצג על-ידי סניגור, לא מצאתי לנכון להימנע מלקיים את הדיון ולא מצאתי בדין מניעה לקיימו. עם זאת, ניתנו למשיב 3 ימים, על מנת להבהיר לבית המשפט את סיבת העדרו באופן שבמידה והסיבה היתה מוצדקת, יהיה מקום לשקול קיום דיון נוסף בנוכחותו.

חלפו יותר מ3- ימים ולא נתקבלה כל הודעה מטעם המשיב. המזכירות צלצלה היום מיוזמתה לסניגור שהודיע כי הוא ימציא תעודה או מסמכים בעוד ימים אחדים. במצב דברים זה, אינני מוצאת להמתין זמן נוסף ונותנת בזה את החלטתי.

5.הסמכות לצוות על הארכת מעצרו של אדם שהיה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 9 חודשים ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר, נתונה אך ורק לשופט של בית משפט זה, וזאת מכוח הוראת סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים. סעיף 62 מקנה לבית המשפט גם סמכות להורות על שחרורו של הנאשם בערובה או ללא ערובה. ההוראה בדבר מתן ערובה או שחרור בתנאים היא חלק אינטגרלי מהליך המעצר ולפיכך משמדובר בהארכת מעצר לאחר תקופת מעצר של 9 חודשים, אין לבית משפט אחר סמכות לדון בהארכת מעצר וזאת גם אם תקופת המעצר העולה על 9 חודשים נקטעה על ידי שחרור בתנאים (ראה: בש"פ 5142/99 ילנה מורוזובה נ' מדינת ישראל , תקדין עליון, כרך 99(3), תשנ"ט/תש"ס1999-).

6.המדינה בחרה להסתמך הן על סעיף 52 (בקשה לעיון חוזר) והן על סעיף 62 (בקשה להארכת מעצר), לחוק המעצרים. אין בדעתי להידרש לשאלה איזה מבין שתי הסעיפים הוא המתאים לצורך הפנייה ודי בכך שאומר, כי על-פי כל אחד מהם, הערכאה המוסמכת לדון במעצר היא בית משפט זה, אם כי נוטה אני לחשוב שהוראת החוק המתאימה לענייננו היא סעיף 62 לחוק המעצרים, שעניינו הארכת מעצר או חידושו. מה שנתבקש בעצם בבקשה שלפנינו, הוא חידוש המעצר והארכתו לאחר שנפסק, וכל זאת לאחר חלוף 9 חודשי מעצר.

זאת ועוד, הארכת המעצר האחרונה לפי סעיף 62 נעשתה בהחלטה שניתנה ב28.10.98- והארכת המעצר היתה ל90- יום, באופן שהזמן חלף ב28.1.99-. מן ההחלטה עולה, כי אם יהיה טעם חריג ויוצא דופן, ניתן יהיה לחזור ולבקש הארכת מעצר. מה לך טעם חריג יותר ויוצא דופן יותר מכל עלילותיו של משיב מאז אותה החלטה?

7.לגופו של עניין, עומדים אנו בפני קושי כאשר המשפט מתמשך ומתנהל בקצב שאינו משביע רצון, על אף כל הקשיים הכרוכים בצירוף 7 נאשמים המיוצגים על ידי 6 עורכי דין, שכל אחד מנסה לתמרן את ההליך לכיוון הנוח לו. שנת 98 היא השנה היחידה בה התקיימו ישיבות רבות ואילו ביתר השנים החל מ97- התקיימו ישיבות בודדות בלבד, בכל שנה. בעקרון, אין זה ראוי שנאשם שהוא בחזקת זכאי עד שלא יורשע, יימצא שנים במעצר בפועל וב"מעצר בית" ומשפטו עדיין מתנהל. אולם, המקרה שלפנינו יוצא דופן בחומרתו. מסוכנותו של המשיב עולה בעליל מכל עלילותיו בעבר ובהווה. מאחוריו קופה של שרצים ובה עשרות הרשעות קודמות; הוא ברח ממשמורת חוקית לא פחות מ10- פעמים; הוא הפר תנאי שחרור ונמלט מפני החוק כשצו מעצר, בהסכמה, תלוי מעל לראשו. הימנעות ממעצרו תהווה מסר שלילי ביותר לנאשמים האחרים הנתונים ב"מעצר בית", ולו עצמו תהיה זו מעין לגיטימציה לזלזולו בחוק ולכל המעשים הבלתי חוקיים שנעשו על ידו.

באיזון שבין האינטרס הציבורי והחשש לפגיעתו הרעה של המשיב באינטרס זה, עקב מסוכנותו, כשהוא איננו נרתע - בנוסף להימלטותו מפני המשטרה והפרתו את תנאי השחרור ובריחתו ממעצר - לעבור עבירה במהלך אותה תקופה, נגד רכושו של אחר. נראה, כי אין אפשרות לרסנו, לתת בו אימון ולמנוע את מסוכנותו בכל דרך אחרת לבד ממעצרו.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו לתקופה של 90 יום החל מ11.7.00- ועד למתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי, הכל לפי המוקדם.

בית המשפט המחוזי מתבקש לתת עדיפות לסיומו של תיק זה על פני תיקים אחרים שטרם הוחל בשמיעתם ולסיימו מהר ככל האפשר.

החלטה זו תובא לידיעת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.