בש"פ 4971/08 איליה וייסמן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (ע"ח 3911-03-08) מיום 29.4.2008, בגדרה דחה בית המשפט את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום ברמלה (ב"ש 5328/07) מיום 25.2.2008.

המבקש נחשד כי יחד עם אחר זייף הוא כרטיסי אשראי על ידי העתקת כרטיסי אשראי השייכים לאנשים שונים ועשה בכרטיסי האשראי שימושים שונים לרבות משיכת כספים ממכשירי כספומט. ביום 26.11.2006 עקב דיווחים שנתקבלו על משיכות כספים המתבצעות בכרטיסי אשראי מזויפים, נערכו סריקות בהן אותרו המבקש ואדם נוסף. בחיפוש שנערך בכליהם אותרו אצל המבקש על גופו וברכבו של האדם הנוסף כספים החשודים כי נתקבלו במרמה וכן אביזרים שונים כגון כובע קסקט ומשקפי שמש שעל פי החשד שימשו את המבקש בביצוע המשיכות ממכשיר הכספומט על ידי הכרטיסים המזויפים.

ביום 3.9.2007 פנה בא כוח המבקש למשיבה בבקשה כי תשיב לידי המבקש את הכספים והחפצים שנתפסו על ידה. זאת, לאור חלוף התקופה הקבועה בסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ) ובהתחשב בכך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד.

בתגובה לבקשת בא כוח המבקש ענתה המשיבה כי הורתה למשטרה להשיב חלק מן הפריטים שנתפסו למעט הכסף שנחשד כי הוא "פרי עבירה" ויש בכוונתה להגיש בקשר אליו כתב אישום נגד המבקש. ביום 11.9.2007 הושבו למבקש חלק מהחפצים שנתפסו ברשותו אך לא הושב הכסף שנתפס כאמור.

ביום 17.9.2007 פנתה המשיבה לבית משפט השלום ברמלה (ב"ש 5238/07) בבקשה לאפשר לה להמשיך ולהחזיק את הכספים שנתפסו בחזקתו של המבקש לתקופה של שישה חודשים נוספים. הדיון בבקשה נדחה מספר פעמים לבקשת בא כוח המבקש וביום 16.12.2007 הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום להשיב לו את הכספים שנתפסו ולדחות את מועד הדיון בבקשת המשיבה.

ביום 6.1.2008, יום לפני המועד שנקבע לדיון בבקשה, הגישה המשיבה כתב אישום נגד המבקש בו יוחסו לו באישומים שונים עבירה של החזקת ציוד לזייף כרטיס, לפי סעיף 18 לחוק חיוב כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק חיוב כרטיסי חיוב ); מספר עבירות של קבלת נכס שהושג בפשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשים, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; מספר עבירות של הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב; מספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; מספר עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

ביום 7.1.2008 נתקיים הדיון בבקשת המשיבה בבית משפט השלום. עיקר טענתו של המבקש הייתה כי משחלפה התקופה של 180 יום הקבועה בסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי חלה על המשטרה חובה מיידית להשיב את התפוסים לידי המחזיק בהם אף ללא שהגיש הוא בקשה בעניין. בא כוח המבקש טען כי אומנם נקבע בבג"ץ 2393/91 פרידנברג נ' שופטת השלום בתל-אביב , פ"ד מה(4) 490 (1991) (להלן: עניין פרידנברג ), כי יש לבית המשפט סמכות להאריך את המועד אף לאחר שחלפה תקופת 180 הימים, אולם לטענתו נסיבות המקרה היו שונות מהותית היות ושם דובר בשטרות מזויפים אשר החזקתם אסורה על פי חוק בעוד שבענייננו אין בכסף התפוס פגם שכזה ומכל מקום לשיטתו שונתה הלכה זו בפסק הדין שניתן בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2), 464 (2000) (להלן: עניין עובדיה ), שם נקבע כי דרך התנהלות זו של המשיבה פסולה היא.

ביום 25.2.2008 ניתנה החלטתו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' בוסתן ) בגדרה נעתר הוא לבקשתה של המשיבה. בית המשפט קבע כי ההלכה שנקבעה ב עניין פרידנברג היא כי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט הסמכות להאריך את תקופת החזקת התפוסים אף אם הבקשה הוגשה לאחר חלוף התקופה המנויה בסעיף. פסק הדין ב עניין עובדיה לא שינה לשיטתו של בית המשפט מהלכה זו, אלא קבע רק כי התנהלותה של המשיבה בעניין שם, כאשר המשיבה לא הגישה כלל בקשה להארכת מועד אלא התנגדה לבקשת המבקש שם כי יוחזרו החפצים לידיו בטענה כי יש להשמיד את החפצים, אינה ראויה. בנסיבות העניין, קבע בית משפט השלום כי לאור כך שהבקשה הוגשה אומנם לאחר חלוף התקופה אך טרם הוגשה על ידי המבקש בקשה להחזרת התפוסים לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי ואף הושלמה כבר החקירה בעניינו והוגש נגדו כתב אישום יש להיעתר כאמור לבקשת המשיבה.

על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר בפני בית המשפט המחוזי מרכז (ע"ח 3911-03-08). אף בגדר הערר טענתו העיקרית של בא כוח המבקש הייתה כי שגה בית משפט השלום כשיישם את ההלכה שנקבעה ב עניין פרידנברג היות ושם דובר

בכסף מזויף שהחזקתו אסורה על פי דין וכי ההלכה שונתה ב עניין עובדיה כאמור.

ביום 29.4.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' טל ) בגדרו דחה הוא את עררו של המבקש וקבע כי אין בהלכה שנקבעה ב עניין עובדיה בכדי לשנות את ההלכה שנקבעה ב עניין פרידנברג לעניין סמכות בית המשפט להאריך את המועד לבקשת המשיבה אף לאחר חלוף התקופה של 180 יום, וכי בנסיבות העניין משבקשת המשיבה הוגשה עוד טרם הגיש המבקש את בקשתו להחזיר את התפוסים לידיו אין מ דובר

במקרה הדומה לזה שנידון ב עניין עובדיה . עם זאת, לאור הסכמת המשיבה כי יוחזר חלק מהסכום שנתפס ואשר בגינו לא הוגש כתב אישום נגד המבקש הורה בית המשפט המחוזי על השבת חלק זה.

מכאן בקשת הרשות לערור שבפניי. ודוק, אין מ דובר

בבקשת לרשות ערעור אלא בבקשת רשות לערור בהתאם לסעיף 38א'(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי. בגדר הבקשה חוזר בא כוח המבקש בשלישית על טענתו כי ההלכה שנקבע ב עניין עובדיה

שינתה מההלכה שנקבעה ב עניין פרידנברג ולפיכך חייבת המשיבה לאור הוראות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי להחזיר את התפוסים מייד בתום התקופה של 180 הימים וזאת גם ללא בקשה כאמור מצד המבקש ואין היא יכולה להגיש בקשה להאריך תקופה זו לאחר שחלפה. כמו כן מבקש בא כוח המבקש כי יושתו על המשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. נוסף לטענתו זו מעלה בא כוח העורר טענות שונות לפיהן אין הכסף שנתפס כלל הכסף בגינו הוגש כתב האישום נגד המבקש ואין כל אינדיקציה ממשית המראה כך כפי שאף עולה מהסכמת המשיבה בבית המשפט המחוזי להשיב חלק מהכסף לידיו של המבקש. בעניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי טוען המבקש כי אין הגיון בהחלטה כי השאלה היחידה אשר תכריע את הכף בעניין היא השאלה מי הראשון אשר פנה לבית המשפט בבקשה. זאת מאחר שמלשון סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי עולה כי החובה המוטלת על המשיבה היא מוחלטת ואין צורך בהגשת בקשה על ידי המבקש ועצם החזקת התפוסים על ידי המשיבה לאחר המועד הינו בלתי חוקי.

מנגד טוען בא כוח המשיבה, כי אין להיעתר לבקשת הרשות לערור. ראשית נטען כי אף בעניין זה חלה הלכה הקובעת כי רשות לערור תינתן אך במקרים המעוררים שאלה מיוחדת הראויה כי תידון בפני ערכאה שלישית ומקרה זה אינו מעורר שאלה שכזו מאחר ואין בפועל סתירה בין פסקי הדין אליהם מתייחסת הבקשה. לגופו של עניין נטען כי אף ב עניין עובדיה נקבע כי יש סמכות לבית המשפט להאריך לבקשת המשיבה את תקופת החזקת התפוסים גם לאחר שחלפה כבר התקופה של 180 יום. מכאן שאין שינוי בעניין זה מההלכה שנקבע ב עניין פרידנברג ואין ענייננו בפסיקות סותרות. לגופו של עניין נטען כי בשונה מנסיבות עניין עובדיה במקרה דנן הוגשה בקשה להארכת מועד עוד טרם ביקש המבקש את השבת התפוסים ואף הוגש בעניינו כתב אישום.

עיינתי בבקשת הרשות לערור, בתגובת המשיבה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כאמור, אין ענייננו בבקשת רשות ערעור אלא בבקשה לרשות לערור. מכאן, שאין תחולה ישירה להלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)) (להלן: הלכת חניון חיפה ) לגבי המקרים בהם תינתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי אף במקרה זה יש להחיל אותם כללים היות ואף כאן מ דובר בבקשה לרשות להשיג בפני ערכאה שלישית ולאחר שהעניין נידון בפני שתי ערכאות. דומני כי הצדק עם המשיבה בעניין זה. ההיגיון העומד בבסיסה של הלכת חניון חיפה שריר וקיים אף במקרים של ערר על פי סעיף 38א(2) לפקודת סדר הדין הפלילי. מכאן שאף שאין תחולה ישירה להלכת חניון חיפה, המקרים בהם ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות לערור דומים בעיקרם לאלו בהם ייעתר הוא לבקשת רשות ערעור. היינו, בקשת רשות לערור תינתן מקום בו מעלה הבקשה סוגיה חשובה החורגת מעניינם הצר של הצדדים שלפניו.

ניתן אף לראות כי גישה זו נתקבלה על ידי בית משפט זה במקרים דומים (ראו, בש"פ 2271/02 אבו ריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.02)). עם זאת, בנסיבות העניין יש לטעמי לדחות את בקשת הרשות לערור אף לגופו של עניין ומכאן שאין לי הצורך לקבוע בכך מסמרות.

עיקר טענתו של בא כוח המבקש הינה כאמור כי יש לפרש את סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי כקובע חובה על המשיבה להשיב חפצים תפוסים שבידה בחלוף 180 יום במידה ולא ביקשה היא במסגרת אותה תקופה את הארכתה. זאת, אף מבלי שנדרשת הגשת בקשה בעניין על ידי מי שמבקש את השבת החפצים לידיו. לשיטתו, אף שאין הוא חולק כי ב עניין פרידנברג נקבע אחרת, חלה הלכה זו אך על המקרה המיוחד שנתעורר בה, היינו כאשר החפצים התפוסים הינם כאלו שחל איסור בדין על החזקתם ואזי אכן השבתם לידי מי שנלקחו ממנו הינה תוצאה אבסורדית. יתרה מכך, לשיטתו העמדה המוצגת על ידו היא אף זאת שאומצה ב עניין עובדיה אשר שינה או צמצם את הלכת עניין פרידנברג .

אין אני יכול לקבל את פרשנותו זו של המבקש. עיון מדוקדק בפסקי הדין הנזכרים מעלה כי פרשנותו של בא כוח המבקש שגויה היא. פסק הדין שניתן ב עניין עובדיה לא שינה את ההלכה שנקבעה ב עניין פרידנברג בעניין השאלה האם ניתן לבית המשפט במסגרת סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי להאריך את המועד אף אם הוגשה הבקשה לאחר חלוף התקופה של 180 הימים ונהפוך הוא אף חזר עליה (ראו שם בעמוד 475 לפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן ).

מובן הוא כי דרך המלך היא כי על המשיבה לפנות במסגרת המועד הנתון בבקשה להארכת מועד ההחזקה בחפצים התפוסים. מחדלה של המשיבה לפעול כן הינו שיקול שיש לקחתו בחשבון עת מגישה היא את הבקשה באיחור. עם זאת, אין בכך בכדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה להאריך את ההחזקה אף אם הוגשה הבקשה לאחר חלוף המועד. ב עניין עובדיה

מ דובר היה בחפצים אשר נתפסו על ידי המשטרה במסגרת חקירת חשדות לפעילות הימורים אסורה. במועד שהוגשה בקשת המבקש שם להשיב את החפצים לידיו לא הוגשה עוד כל בקשה מטעם המשיבה להאריך את תקופת ההחזקה ולמעשה אף לאחר בקשתו כל שעשתה המשיבה היא לבקש בתגובה לבקשתו זו את השמדת החפצים התפוסים. יתרה מכך, באותו המקרה לא הוגש כתב אישום כנגד המבקש ואף תיק החקירה נגדו נגנז מחוסר ראיות מספיקות. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי התנהלותה של המשיבה אינה ראויה, קיבל את הערר והורה על החזרת התפוסים לידי המבקש.

המקרה שבפנינו שונה הוא מהותית. כשם שצוין אף בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, בעניין הנידון הוגשה בקשת הארכה מטעם המשיבה, אומנם לאחר המועד של 180 ימים אך טרם שהוגשה בקשת המבקש להשבת הכסף לידיו. נוסף לכך נגד המבקש בענייננו הוגש זה מכבר כתב אישום חמור אשר הכסף נשוא הבקשה מהווה ראיה במסגרתו. בנסיבות אלו אין מנוס מהקביעה כי מתקיימים התנאים להיעתר לבקשת המשיבה ולהותיר את החפצים בידיה אף שבקשתה הוגשה באיחור.

בעניין יתר טענותיו של בא כוח המבקש, טענות אלו מקומן להתברר בפני הערכאה הדיונית אשר תדון בתיקו של המבקש ואין מקום להידרש אליהן במסגרת הבקשה שלפני.

לפיכך, נדחית הבקשה לרשות לערור.