בש"פ 4972/97 אלימלך מאיר נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 1011/97), בו מיוחסת לו אשמת רצח בכוונה תחילה, בשתי דקירות סכין שדקר במנוח; וזאת - במהלכה של מריבה שהתלקחה ביניהם על רקע דרישתו של העורר מן המנוח להחזיר לו רשם קול שלגירסתו גנב ממנו, כאשר ביצע בדירתו עבודת מסגרות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי מותו של המנוח אכן נגרם כתוצאה משתי דקירתו בסכין ארוכת להב, שדקר העורר במנוח; ברם - טענתו של העורר היא כי אין הוא נושא באחריות לגרם המוות משום שהדבר נעשה על ידו במסגרת "הגנה עצמית" בסכין שהוציא מידי המנוח שאיים לדקרו בה, ואף חתך בה בצווארו.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה לאחר ששוכנע כי יש בחומר הראיות כדי להקים סיכוי סביר להרשעה, ולא מצא מקום ל"חלופת מעצר".

2.ב"כ של העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בשתי פניה של החלטתו: לשיטתו - אין בחומר הראיות כדי להקים סיכוי סביר להרשעה; ואם ימצא בסיס לסיכוי כאמור - יהיה זה סיכוי להרשעה בעבירה פחות חמורה מרצח והנסיבות מותירות מקום לחלופת מעצר.

3.את עמדתו בדבר העדר "ראיה לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לעורר, סומך בא כוחו על כך, שחומר זה מציג שתי גירסאות ואין בו כדי להכריע בזכותה של אחת מהן. אבי המנוח טוען כי העורר דקר את בנו בסכין שהביא עמו, כאשר הוא עמד ביניהם וניסה למנוע את הדקירה. ואילו העורר טוען: כי אבי המנוח והמנוח תקפו אותו כשידיו ריקות; כי המנוח ניסה לדקור אותו בסכין לאחר שחתך בה בצווארו; וכי הוא הוציא את הסכין מידי המנוח ודקר אותו כמעשה של "הגנה עצמית".

אבי המנוח מסר שלוש הודעות שהתיאורים שבהם אינם זהים; וגירסתו אינה עולה בקנה אחד עם עדות אמו של המנוח ועם עדותה של שכנה שהשקיפה על המתרחש ממרפסת דירתה והזעיקה את המשטרה.

לשיטתו של ב"כ העורר, במצב דברים זה לא יכולה עדותו של אבי המנוח לספק בסיס מספיק לסיכוי להרשעה; ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת למעצרו של שולחו.

4.מאידך גיסא, מוצא ב"כ התביעה בחומר החקירה חיזוק לגרעין הבסיסי של גירסתו של אבי המנוח - לפיה, כאמור, העורר דקר במנוח בסכין שהביא עמו, כשהוא מנסה לשמש חיץ ביניהם - בעיקר בשניים אלה:

(א) בעדותה של השכנה, אשר ראתה את העורר מחזיק בסכין כנגד המנוח, שהחזיק - לדבריה - באולר שלוף.

(ב) בעובדה שהחתכים שנמצאו בצווארו של העורר, חשודים - אם לא למעלה זה - כחתכים עצמיים, שנעשו בשלב מאוחר על מנת לתמוך בגירסת ההגנה.

5.לאחר שבחנתי את טיעוני ב"כ הצדדים על רקע חומר החקירה שנמסר לעיוני הגעתי לכלל מסקנה, כי אכן יש בחומר זה כדי להקים בסיס נאות לסיכוי סביר להרשעה, כפי שטוען ב"כ התביעה.

הטענה הבסיסית של אבי המנוח, כי העורר הביא את הסכין הקטלנית וכי הוא ביקש להרחיק את השניים איש מרעהו נתמכת, בעיקריה, בעדות השכנה; והחשד הכבד כי החתכים שנמצאו על צווארו של העורר הם חתכים עצמיים, מקנה לגירסה המרשיעה משקל ראייתי מספיק להקמת סיכוי סביר להרשעת העורר באחריות להמתתו של המנוח.

דין הטענה בדבר העדר ראיות לכאורה להוכחת האשמה להידחות; שהרי אין חשיבות בהקשר זה לאפשרות, שהעורר יורשע בהריגה בלבד, אם תתקבל טענתו כי לא נתמלאו כל מרכיביה של ה"כוונה תחילה" הדרושה להרשעה ברצח.

לענין המעצר, די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח; ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או בגדרי עבירה של הריגה.

6.את הטענה כי מן הראוי להורות במקרה דנא על חלופת מעצר מבסס ב"כ העורר על שניים אלה: ראשית - על כך שהרקע למעשה הקשה של המתת המנוח נעוץ בסכסוך שגלש ויצא משליטתם של שני הצדדים, כאשר אין ליחס למרשו כוונה מוקדמת להמית את המנוח; ושנית - על כך, שהעורר הינו נכה צה"ל הסובל מבעיות נפשיות קשות עקב נכותו, ובין היתר הינו מועד להתפרצויות כעס שאין בכוחו למנען או לשלוט בהן.

העורר נמצא בטיפול רצוף וממושך של המחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים רמב"ם בחיפה; ובא כוחו מבקש לאפשר לו להיות במעצר בית בבית אחותו או אחיו ביקנעם, שם יוכל להמשיך ולקבל את הטיפול היום-יומי לו הוא זקוק.

לחילופין, מעלה ב"כ העורר את האפשרות של אישפוזו של העורר במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים רמב"ם; ובלבד שלא ימצא בבית המעצר, שהתנאים השוררים שם אינם מאפשרים לו לקבל את הטיפול הדרוש לו לקיום שיגרת חייו.

7.אכן, מצב בריאותו של העורר מצריך טיפול פסיכיאטרי-תרופתי שוטף; והחזקתו במעצר עם שאר העצורים גורמת לו סבל רב.

ברם, מאידך גיסא, התנהגותו בפרשה נושא האישום מלמדת, כי אין ביכולתו של העורר לשלוט בתגובותיו, גם כאשר אלו כרוכות בשימוש בכלי שמוות בו.

אותו מצב בריאות העומד בבסיס הסבל הקשה שסובל העורר עקב שהייתו במעצר, הוא זה המקים את "מסוכנותו" לבטחון הציבור; ומעמיד אותה ברמת סיכון, שחלופת מעצר אינה מסוגלת להתמודד עמה באורח סביר.

שחרורו של העורר בערובה בנסיבות הקיימות, כרוך בנטילת סיכון מוחשי של פגיעה ב"בטחון הציבור" וב"בטחונו" של כל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו; ועוצמתו של הסיכון, גוברת בנסיבות כגון דא, על פני מידת הסבל שנגרם לעורר עקב החזקתו במעצר.

במצב דברים זה, חלופת מעצר המדברת במעצר בית אצל אחות או אח, אינה מספקת הגנה מספקת כנגד טיבו של הסיכון הכרוך בשחרורו של העורר מן הכלא.

יחד עם זאת, אפשר שהחזקת העורר במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי תוכל להוות חלופת מעצר נאותה; אם ימצא בית חולים שיטול על עצמו אישפוז כאמור ואם שירות בתי הסוהר יוכל להבטיח את הבאתו של העורר לדיון במשפטו. אפשרות זו חייבת להיבדק לפרטיה על ידי סניגורו של העורר, אשר יוכל לפנות בענין זה בבקשה לעיון חוזר לאחר הבירור ולאור תוצאותיו.

בשלב זה הערר נדחה והעורר יוחזק במעצר עד תום ההליכים, כפי שהורה בית המשפט המחוזי.

8.שירות בתי הסוהר, יערך להחזקתו של העורר בפיקוח פסיכיאטרי מתאים; וידאג לספק לו טיפול רפואי פסיכיאטרי שוטף כמתחייב ממצב בריאותו. השירות הרפואי של שירות בתי הסוהר, יעמוד בהקשר זה בקשר עם מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים רמב"ם בחיפה.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לנציב שירות בתי הסוהר לטיפולו.