בש"פ 4992/11 אדם אליאס נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.6.2011 (כבוד השופט א' טובי ), שבמסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 1.6.2011 (כבוד השופט ו' חאמד ), שבמסגרתה הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים. לפי המתואר בכתב האישום, המתלוננת הייתה, במשך תקופה של כעשר שנים, הידועה בציבור של המבקש ולשניים ילדים משותפים. ביום 5.5.2011, איים המבקש על רופא בחדר מיון של בית החולים מזרע בפגיעה שלא כדין במתלוננת ובילדיו, בכך שאמר לרופא: "אני רוצה להתאשפז לנוח, אחרת ארצח את אשתי, את החבר שלה ואת הילדים". בנוסף, במהלך אותה שנה, במועד שאינו ידוע, איים המבקש בפגיעה במתלוננת בכך שאמר לה: "אני אהרוס אותך, אמרר לך את החיים".

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. כאמור, ביום 1.6.2011, קיבל בית משפט השלום את הבקשה. בית המשפט קבע, כי מחומר החקירה עולה כי מסוכנותו של המבקש כלפי המתלוננת היא במדרג גבוה ביותר, והיא מתעצמת לנוכח תלותו באלכוהול ומצבו הנפשי. בנוסף, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר כולל עבירות איומים רבות וריצוי עונשי מאסר בפועל. לנוכח קביעתו זו, החליט בית המשפט כי אין חלופה הולמת שיש בה לאיין את הסיכון הנשקף מהמבקש כלפי המתלוננת.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר, כאמור, נדחה. בית המשפט קבע, כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, לכל הפחות בנוגע לסעיף האישום הראשון. עוד קבע בית המשפט, כי מתקיימת במקרה זה עילת מעצר של מסוכנות, זאת בייחוד בשים לב לעברו המכביד של המבקש בעבירות איומים כלפי המתלוננת המלמד כי אין להקל ראש באיומו לרצוח המתלוננת. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום, שלפיה אין במקרה זה חלופת מעצר הולמת. בהקשר זה התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שכנגד המבקש תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה בגין עבירת אלימות, אשר לא הרתיע אותו מלחזור לסורו ולאיים על המתלוננת. בית המשפט הוסיף, כי במקרה זה אין לסמוך על המבקש כי ימלא אחר הוראות בית המשפט ולא יתקרב למתלוננת.

מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה עותר המבקש לקבלת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לטענת המבקש, העבירה המיוחסת לו אינה מלמדת על מסוכנות ברמה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. עוד טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא שקלו את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר ולא הורו על הכנת תסקיר מבחן בעניינו. עוד טוען המבקש, כי אין לקבוע שמתקיימת עילת מעצר רק על סמך עברו הפלילי, שכן העבירה האחרונה בגינה הורשע בוצעה בשנת 2006 ורק פעם אחת ריצה עונש של מאסר בפועל.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בעקבות התיקון האחרון בחוק סדר הדין הפלילי, מיום 27.3.2011, ניתן לדחות בקשה לרשות לערור, היא הבקשה המונחת לפני, על הסף, מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים. נקבע, כי המבחן לקבלת בקשת רשות לערור דומה במהותו למבחן שנקבע למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי, הוא המבחן שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)).

לפי הלכת חניון חיפה , רשות ערעור תינתן במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך. בענייננו, לא שוכנעתי כי הבקשה מעלה שאלה אשר עומדת באמת מידה זו, וכל עניינה הוא בנסיבותיו של מקרה זה. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. אוסיף, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומסקנתו, שלפיה מתקיימת בנסיבות המקרה עילת מעצר אשר לא ניתן לאיין באמצעות חלופה הולמת, מקובלת עלי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.