בש"פ 5146/12 יניב קרנש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 1.7.2012 (עמ"י 55113-06-12, כבוד השופטת מ' ברנט ), במסגרתה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 26.6.2012 (מ"י 32875-06-12, כבוד השופטת א' נחמן ) להאריך את מעצרו עד ליום 4.7.2012.

ביום 18.6.2012 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה להוצאת צו מעצר נגד המבקש. בבקשה נכתב כי המבקש חשוד בביצוע שורה ארוכה של עבירות כלכליות כחלק מפרשה מסועפת הכוללת חשודים נוספים, וכי החקירה הגלויה החלה לאחר חקירה סמויה וארוכה. בבקשה נטען כי עילת המעצר היא שיבוש הליכי חקירה ומסוכנות. ביום 18.6.2012 הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש עד ליום 26.6.2012. בהחלטה נקבע כי לאחר שבית המשפט עיין בחומר החקירה ושמע את הצדדים הוא שוכנע כי קיים חשד סביר שהמבקש מעורב בעבירות המיוחסות לו וכי יש לאפשר את מיצויה של החקירה כאשר המבקש נתון במעצר, שכן קיים חשד לכך ששחרורו יביא לשיבוש הליכים. על החלטה זו הגיש המבקש ערר, אשר נדחה ביום 22.6.2012 (עמ"י 36932-06-12, כבוד השופט א' חזק). בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי חומר הראיות מעלה כי קיימות ראיות הקושרות את המבקש לעבירות המיוחסות לו, כי מדובר בפרשה מורכבת ביותר וכי שחרורו עלול לשבש את מהלך החקירה. ביום 26.6.12 הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרו של המבקש לתקופה של 13 ימים נוספים, על בסיס אותה עילת מעצר. בית המשפט אישר את הארכת מעצרו של המבקש עד ליום 4.7.2012. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי שוכנע שנדרשות עוד מספר רב של פעולות להשלמת החקירה וכי יש לאפשר את המשך מעצרו של המבקש, שכן שחרורו עשוי להביא לשיבוש הליכים.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר, כאמור לעיל. בית המשפט התייחס לכך שמדובר בחקירה רחבת היקף מבחינת הסכומים וכמות האנשים המעורבים בה. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש הוא החשוד המרכזי בפרשה, וכי קיימת היכרות אישית בינו לבין שאר המעורבים. עוד קבע בית המשפט כי מתוך החומר שהוצג בפניו קיים גם יסוד סביר לשיבוש החקירה. עוד קבע בית המשפט כי בניגוד לטענת המבקש, לא ניתן לדרג את פעולות החקירה שנותרו שכן רובן הן בעלות גוון זהה ויתר הפעולות הן פעולות חשובות אשר יש בהן כדי לבסס את החשדות המיוחסים לעורר. בית המשפט קיבל את טענת המבקש לפיה החלטת בית משפט השלום אינה מנומקת דיה, אך קבע כי אין בכך כדי לפגוע בקיומו של הליך הוגן. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי לא ניתן לשחרר את המבקש ממעצרו בשלב זה ויש לאפשר למשטרה להשלים את פעולות החקירה.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית ומשפטית המצדיקה מתן רשות לערור. בקשת המבקש מושתתת על שלושה אדנים מרכזיים. ראשית, כי ההחלטה בדבר הארכת המעצר ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לחוק. בהקשר זה טוען המבקש כי החלטת בית משפט השלום התבססה למעשה על עילה מכוח סעיף 13(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), וזאת בעוד שהמשיבה טוענת כי עילת המעצר היא מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק. משכך, טוען המבקש כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לחוק. שנית, טענות מתחום ה"הגנה מן הצדק" העוסקות בניהול ההליך הפלילי. בהקשר זה טוען המבקש, בין היתר, כי החלטת בית משפט השלום הייתה החלטה לא מנומקת וכי היא ניתנה על בסיס תבנית אחידה של החלטות מסוג זה. שלישית, כי אף לגופו של עניין טעה בית משפט השלום בכך שקיבל את הבקשה להאריך את מעצרו, בין היתר, שכן מדובר בהארכת מעצר שנייה והזמן שחלף מפחית את היכולת לשבש את החקירה.

דין הבקשה להידחות.

רשות לערור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.5.2011)). בענייננו, על אף נסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, מדובר בבקשה הנוגעת לעניינו הפרטני, אשר עינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית כאמור. בנוסף, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית מטעמים של צדק או של עיוות דין.

למעלה מן הצורך, לאחר שעיינתי בהחלטות הערכאות הקודמות, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה על הארכת מעצרו של המבקש. אכן, כפי שאף קבע בית המשפט המחוזי נראה כי החלטת בית משפט השלום אינה מנומקת דיה. יש להקפיד על כך שהחלטות מסוג זה, שלהן השפעה על חירותו של אדם, תהיינה מנומקות באופן שיאפשר לחשוד להבין מהי עילת מעצרו ומדוע סבר בית המשפט כי יש מקום להיענות לבקשת המדינה. יחד עם זאת, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין בעובדה זו כדי לפגוע בהליך הוגן. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את חומר החקירה ואישר את קביעתו של בית משפט השלום לפיה קיים במקרה זה יסוד סביר לחשש מפני שיבוש הליכי חקירה במידה והמבקש ישוחרר. זאת, לנוכח היקפה של הפרשה, מבחינת ההיקף הכספי וכמות המעורבים בה, לנוכח העובדה שהמבקש הוא חשוד מרכזי בפרשה, וכן לנוכח העובדה שקיימת היכרות אישית בינו לבין יתר המעורבים. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ­