בש"פ 5195/13 נאג'י אבו מור נ. מדינת ישראל

1.

נגד העוררים ואחרים הוגש כתב אישום חמור המייחס להם שורה ארוכה של עבירות כלכליות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, מרמה, סחיטה באיומים ומעורבות בארגון פשיעה. כתב האישום מחזיק למעלה מ-80 עמודים ומונה 379 עדי תביעה. פרטי האישומים, המגלים פרשה סבוכה, אינם צריכים לענייננו. העוררים נעצרו ביום 16.6.2013. בית משפט השלום האריך את מעצרם עד ליום 11.7.2013, שאז הוגש כתב האישום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם. ביום 11.7.2013 קיים בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב ) דיון בבקשה. העוררים יוצגו על ידי עורך-דין אייל אוחיון ואילו נאשמים אחרים יוצגו על ידי עורכי-דין אחרים. בפרוטוקול הדיון נכתבו הדברים הבאים, שמפאת חשיבותם לענייננו אביאם כלשונם:

" ב"כ המשיבים :

אנו מבקשים לקבל תמצית ראיות מהתביעה.

ב"כ המבקשת :

אני זקוק לשלושה שבועות על מנת לרכז את חומר הראיות אותו אציג לבימ"ש לצורך הבקשה.

לאחר שארכז את החומר, אמציא אותו גם לסנגורים. יובהר שמדובר בחומר למעט תמלולים. מדובר ב-12 ארגזים לערך. בתיק עצמו יש 70 ארגזים. ישנם 100 דיסקים שחלקם 7 שעות ומדובר ב-379 עדי תביעה.

ב"כ המשיבים :

אנו נזדקק לשבועיים על מנת ללמוד את תמצית הראיות. אנו מצהירים כי לא נגיש כל בקשה, בהנחה שהמשיבים ייעצרו עד תום ההליכים, לשינוי ההחלטה בדבר המעצר בשל ראיה שנגלה בחומר הראיות שלא מצויה באותה תמצית.

אנו מצהירים כי לא נטען דבר באשר לחלוף 30 הימים.

אנו מסכימים לקיומו של ניצוץ ראייתי. מסכימים כי המשיבים ייעצרו עד להחלטה אחרת.

ב"כ המבקשת :

בכוונתי מעבר לתמצית להעביר לחבריי גם את כל חומר החקירה ולאפשר להם לעיין ולצלם את כולו וזאת על מנת למנוע כל אפשרות לטענה עתידית מסנגור אחר.

החלטה

המשיבים ייעצרו עד להחלטה אחרת.

קובע לדיון בבקשה ליום 01/09/13 בשעה 10:00. [...]"

3.

מאז שניתנה החלטה זו הוחלף ייצוגם של העוררים. בעררים שלפניי, הנסבים על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי, טוען בא-כוחם החדש, עורך-דין צדוק חוגי (שלא נכח בדיון בבית המשפט המחוזי), כי עיון בפרוטוקול שצוטט לעיל מעלה שבא-כוח המשיבה התייצב לדיון בלא שהביא עמו את חומר החקירה וטען כי יידרש לו פרק זמן של שלושה שבועות כדי להראות "ניצוץ ראיה" הנדרש לשם מעצר ביניים. עוד נטען כי ההסכמה שנכתבה בפרוטוקול לא הייתה על דעת העוררים עצמם; ואף בהנחה שניתנה הסכמתם, היה על בית המשפט המחוזי לבצע בחינה עצמאית של חומר הראיות. מאחר שלא קוימה בחינה כזו, נטען כי מעצרם של העוררים הוא מעצר ביניים שאינו חוקי. לבסוף נטען כי העוררים הופלו לרעה ביחס לנאשמת אחרת ששוחררה; וכי לא נערך להם שימוע קודם להגשת כתב האישום.

4.

בדיון לפניי טען עורך-דין אלעד פינקלשטיין, שייצג את המדינה בבית המשפט המחוזי, כי התנהל שם דיון שלא זכה לתיעוד מלא בפרוטוקול. לדבריו, הוא הביא עמו לדיון את חומר ראייתי רב בכוונה להציגו (עשרות ארגזים) ואף עמד על

עיקרי הראיות הנזכרות בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהונחה לפני בית המשפט המחוזי, אלא שצורך זה התייתר משניתנה הסכמת בא-כוח העוררים דאז בדבר קיומו של "ניצוץ ראייתי" וכן למעצר הביניים. עוד נטען כי הטענה שהעוררים לא נתנו את הסכמתם לדברים שנרשמו בפרוטוקול הייתה צריכה להידון לפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לעיון חוזר.

5.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, מצאתי שדין העררים להידחות. בבש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (19.1.2010) (להלן: עניין פיניאן ) עמד השופט י' עמית

על המתווה הנורמטיבי ביחס להארכת מעצר לאחר הגשת כתב אישום עד החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. יש להבחין בין מעצר ארעי לפי סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 – שניתן לבקשת נאשם או סנגורו ומוגבל ל-30 יום; לבין מעצר ביניים – שמוטל מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מעצר לתקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למתן החלטה בה. בעוד שבמעצר ארעי אין מוטלת על בית המשפט לבחון התקיימותם של תנאים כלשהם, בבקשה למעצר ביניים התביעה נדרשת להראות שמתקיימת עילת מעצר וכן תשתית ראייתית מסוימת – שזכתה בפסיקה לכינוי "ניצוץ של ראיה" – כדי שתקום עילה למעצר ביניים. הנטל להראות "ניצוץ ראיה" הוא נטל קל יותר ביחס לנטל המוטל על התביעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים (עניין פיניאן , פסקאות 12-11). השופט עמית הוסיף כי לעתים לא נעשית אבחנה בין שני מסלולי המעצר. למרות שמעצר ארעי אינו מחייב בחינת תנאים כלשהם, בתי המשפט לעתים מוודאים, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הנאשם לא נעצר לשווא ובוחנים את התשתית הראייתית במבט על. פרקטיקה זו היא מבורכת. עוד צוין שכדי להימנע מתקלות, טוב יעשה בית המשפט אם יציין בהחלטתו אם הארכת המעצר נעשית כמעצר ארעי או כמעצר ביניים ( שם , פסקה 15). לבסוף נפסק שם כי אין מניעה שתינתן הסכמה של הנאשם או בא-כוחו לכך שיש ברשות התביעה תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצר ביניים, והסכמה זו מייתרת את הצורך לבחון את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך מעצר ביניים. השופט עמית

הטעים:

"ההגנה מסכימה לעיתים למעצר ביניים, ואפילו לתקופה ארוכה, משיקוליה שלה. לדוגמה, כדי לנסות לגבש הסדר טיעון עוד טרם יאמר בית המשפט את דברו לגבי חומר הראיות בתיק בהחלטה לגופה, או כדי לגבש בפרק הזמן עד לדיון חלופת מעצר סבירה, או כדי לבקש תסקיר מעצר עוד טרם מתן ההחלטה, או כדי להמתין לכל חומר החקירה, או משיקולים אחרים השמורים עם ההגנה. מעשה של יום ביומו, שבדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ההגנה מצהירה כי בכוונתה להתמקד בעילת המעצר או בחלופת המעצר מבלי לטעון כלל במישור של ראיות לכאורה. פרקטיקה זו ראויה לשבח, באשר יש בה כדי לייעל את הדיון ולחסוך משאבים שיפוטיים ניכרים מקום בו ברור כי יש ראיות לכאורה כנגד הנאשם. אם ניתן לקבל הצהרה מעין זו של ההגנה לצורך מתן החלטה לגופה של בקשה למעצר עד תום ההליכים, ניתן לקבל הצהרה זו גם לצורך הארכת מעצר הביניים, ואיני סבור כי יש מקום ל'פטרנליזם' מצד בית המשפט. לכך יש להוסיף, כי נוכח חזקת ההגינות בה אנו מעמידים את התביעה, חזקה עליה כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא בדתה ראיות שאינן קיימות בחומר החקירה, ואם נכתב בבקשה כי חומר הראיות כולל עדות של עד מדינה, תימצא עדות כזו בחומר הראיות. רוצה לומר, כי בחינת ה'ניצוץ הראייתי' לצורך מעצר ביניים, ממילא אינה חורגת בהרבה מסקירה ראשונית של הראיות שפורטו בבקשה למעצר עד תום ההליכים. לכן, רשאי בית המשפט לקבל את הסכמת ההגנה כתחליף לעיון ראשוני של בית המשפט בחומר הראיות

[ההדגשה הוספה – ע' פ'] (ומבלי לגרוע מהמלצתנו דלעיל, כי גם במצב דברים זה, טוב יעשה בית המשפט אם יעיין בחומר).

עם זאת, הסכמת ההגנה למעצר ביניים צריכה להיות ברורה ומפורשת [...]" ( שם , פסקה 16; ראו גם בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני , פ"ד נב(4) 515, 527-525 (1998); אולם ראו בש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 503, 513 (1998)).

דברים אלה מקובלים עלי וטעונים יישום בענייננו.

6.

מפרוטוקול הדיון שצוטט לעיל עולה כי בא-כוח העוררים דאז נתן הסכמתו למעצרם עד למתן החלטה אחרת; ולכך שקיים ניצוץ ראייתי. כפי שנקבע בעניין פיניאן , הסכמה זו מייתרת את הצורך לבחון את התשתית הראייתית, ומכאן שהארכת מעצרם של העוררים נעשתה כדין כ מעצר ביניים .

7.

בא-כוח העוררים טוען, על סמך האמור בפרוטוקול הדיון, שבא-כוח המדינה לא הביא עמו את חומר הראיות, ולכן יש לראות במעצרם של העוררים משום מעצר ביניים שבהיעדר בחינה ראייתית הוטל שלא כדין. מנגד טען עורך-דין פינקלשטיין לפניי – כאמור – כי הביא עמו את חומר הראיות לבית המשפט המחוזי וביקש להציג את התשתית הראייתית המתבקשת, אך צורך זה התייתר לנוכח הסכמת בא-כוח העוררים, בלא שהדברים זכו לביטוי מלא בפרוטוקול הדיון. סעיף 68א רישה לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי פרוטוקול הדיון ישקף "את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט [...]" למעט בסוגי דיונים מסוימים שאין המקרה שלפנינו בא בגדרם. ככל שפרוטוקול הדיון בענייננו אינו משקף את שנאמר בדיון, יש להצר על כך, אולם הדרך לתקן פרוטוקול מותווית בסעיף 68א(ד) לחוק בתי המשפט, והיא לא ננקטה בענייננו. אין לפניי אפוא אלא את פרוטוקול הדיון (השוו: ע"א 325/12 רוזנבליט נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (21.1.2013)). בין כך ובין כך עולה מהפרוטוקול שבא-כוחם של העוררים הסכים שקיים ניצוץ ראייתי, ומכאן שמעצרם הוארך כדין כמעצר ביניים.

8.

בכתבי הערר נטען שהסכמת בא-כוחם הקודם של העוררים, כפי שנכתבה בפרוטוקול הדיון, ניתנה שלא על דעת העוררים עצמם. ככל שהעוררים עומדים על טענה זו, הרי שמקומה להתברר בבית המשפט המחוזי, אשר אישר את הסכמת הצדדים. הוא הדין ביחס לטענות נוספות שהועלו לראשונה בעררים שלפניי, ושדינן להתברר קודם לכן בערכאה הדיונית.

9.

סוף דבר: העררים נדחים.