בש"פ 5863/98 משה כהן נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט י' אברמוביץ, מיום 16.9.98, לפיו הוא מורה על מעצרם של כל העוררים עד למתן החלטה אחרת.

2.מן הראוי להבהיר את הרקע להחלטה זו, אשר עוררה קשיים ניכרים מבחינה משפטית. המדובר בחקירה של סחר בינלאומי בסמים, בכמות עצומה, שבו מעורבים, על פי החשד, עשרת העוררים. חקירת המשטרה הביאה בסופו של דבר לגיבוש כתב אישום, שהוגש נגד העוררים ביום 9.8.98. ביום 12.8.98 התקיימה ישיבה, בה ביקשו באי-כוח העוררים לקבוע מועד לתזכורת ליום 31.8.98, על מנת לאפשר להודיע לבית המשפט עד למועד זה אם מבחינתם התיק בשל לשמיעה של הליך המעצר, הואיל ומדובר בחומר רב שיש לבדוק, אזי תאריך הדיון בבקשה למעצר יתקיים ביום 16.9.98, מועד שתואם עם כל באי-כוח הצדדים. בהחלטתו מאותו היום קבע בית המשפט כי בהסכמת באי כוח הצדדים הוא מורה בשלב זה על מעצרם של העוררים עד ליום 16.9.98 ועד בכלל.

3.ביום 31.8.98 התקיימה תזכורת, כאמור, ובית המשפט קבע כי הדיון בעניין המעצר יתקיים כסדרו, במועד שנקבע, דהיינו ביום 16.9.98.

4.יצויין כי בימים 7.9.98 ו- 8.9.98 החל משפטם של העוררים בהקראת כתב האישום בפניהם.

5.מן הראוי לציין כבר עתה כי תקופת המעצר - בהסכמה - עד ל- 16.9.98 עברה כבר, בימים ספורים, את שלושים הימים הקבועים בסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "החוק"). כן יש לציין כי על ימים אלה אין טענות מצד באי כוח העוררים.

6.ביום 16.9.98 ביקשו באי כוח העוררים לשחרר את העוררים מן המעצר, בשל העובדה שלא כל חומר החקירה נמסר לידיהם. אחד מבאי כוח העוררים העלה את הטענה כי על פי סעיף 21(ד) לחוק, אין להאריך את המעצר מעל לשלושים ימים לצורך עיון בחומר החקירה. על כך הגיבה באת כוח המדינה כי החומר שנמצא בידיהם, יש בו כבר די והותר ראיות כדי לחייב את מעצר העוררים. באת כוח המדינה הוסיפה ואמרה ש"קיים עוד מעט חומר ראיות בעיקרו מדובר על קלטות מעטות יחסית שטרם הגיעו מהולנד ואשר אמורות להגיע אבל אין בכך כדי לבקש בכלל מביהמ"ש לשחרר, שהרי כאמור בידי המאשימה כעת חומר שדי בו כדי לעצור ואנו מוכנים לטעון".

7.בשלב זה הוציא בית המשפט המחוזי החלטה, שבה הוא קבע כי אין להיעתר לבקשת העוררים לשחררם, מן הטעם שיש עדיין חומר בידי התביעה שטרם הוגש לסנגוריה. בית המשפט קבע כי בשלב זה מירב החומר נמצא כבר בידי באי כוח העוררים וכי יש לשמוע את מכלול הטענות לאור החומר שמצוי בידי בעלי הדין בשעה זו. בית המשפט הוסיף ואמר:

"לאור זאת, טיעוני באי כוח התביעה וכן באי כוח המשיבים יישמעו היום לאור מכלול הראיות שבידי התביעה ובאי כוח המשיבים.

באשר לבקשת בא כוח התביעה לאור היקף החומר הרב לאפשר לה להמציא טענותיה בכתב דבר שללא ספק יקל הן על בית המשפט והן על באי כוח המשיבים הואיל ובחומר הכתוב שיומצא יהיה פירוט ואיזכור לכל מסמך ולכל ראייה שבתיק התביעה על כך תינתן החלטה לאחר שתישמע עמדתם של באי כוח המשיבים אם לאור החלטה זו יטענו הם היום גם לעניין המעצר לאור טענות בעל פה שיובאו בפני בית המשפט על ידי בא כוח התביעה". (עמ' 11-10 לפרוטוקול מיום 16.9.98)".

8.לאחר מתן החלטה זו ביקש עו"ד נוסבאום דחייה מאחר וטרם הספיק לעיין בחומר שהגיע אליו ומה גם שצריך להגיע חומר נוסף. גם עו"ד חכם העיר כי אינו ערוך לדיון לגבי העוררים המיוצגים ע"י עו"ד רובינשטיין. לאחר הפסקה לשם התייעצות הודיע עו"ד חכם כי "מבלי לפגוע ומבלי להמעיט בכל מה שנטען בבקשה לגביה נתן ביהמ"ש את החלטתו לעניין חוקיות המשך החזקת הנאשמים במעצר, נסכים ש[ב"כ המדינה] תגיש החומר בכתב תוך 10 ימים כפי שאמרה התובעת ונשמור לנו זכות להשיב לטיעוניה בכתב בעל פה. מי שירצה ישיב בכתב, ולצורך טיעונים בעל פה נבקש מביהמ"ש לקבוע מועד. זה עושה את המלאכה קלה יותר ואז פחות סניגורים יטענו בעל פה". עו"ד נוסבאום הצטרף לדברי חברו.

9.בעקבות חילופי דברים אלה הוציא בית המשפט החלטה נוספת, בה קבע כי באת כוח התביעה תגיש טענותיה עד ל- 2.10.98, באי כוח המשיבים יגיבו בכתב לטענות באת כוח התביעה לא יאוחר מ- 20.10.98, וכי החלטה בעניין המעצר עד תום ההליכים תינתן ביום 29.10.98. בסוף ההחלטה הוסיף בית המשפט:

"בשלב זה ועד מתן החלטה אחרת הנני מורה על מעצרם של כל המשיבים".

10.מיד לאחר מתן הגישו התחילו באי כוח הנאשמים השונים עררים על החלטה זו של הנשיא. הערר הראשון הוגש ביום 17.9.98 והאחרון ביום 28.9.98. בעררים אלה, שנדונו במאוחד בפני, קובלים העוררים כי החלטתו של הנשיא י' אברמוביץ נעדרת בסיס חוקי, בשל הוראת סעיף 21(ד) לחוק. הוראת החוק מגבילה את הארכת המעצר לאחר הגשת כתב אישום לשם עיון בחומר החקירה, לשלושים יום. טענתם היא כי בהחלטתו של בית המשפט המעצר הוארך הרחק מעבר לכך.

11.עם קבלת העררים הזדרזה המשיבה לפנות לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 25.9.98 בבקשה לתיקון הפרוטוקול מיום 12.8.98, כדי שיצויין בו שקביעת המועד ל- 16.9.98 נעשתה תוך הסכמה שנושא שלושים הימים לא יועלה כעילה לשחרור ממעצר. בית המשפט נעתר לבקשה, על אף העדר תגובה של באי כוח העוררים, משום שמשוכנע הוא שהתיקון תואם את העובדות לאשורן. בית המשפט הוסיף בסוף החלטתו בזו הלשון:

"לאור זאת ולאור עמדת ב"כ הצדדים שהם לא יטענו מאומה לעניין חלוף הזמן של 30 יום, בהקשר לשחרור ממעצר, נקבע הדיון ליום 16.9.98 וניתנה החלטה על מעצרם עד לדיון. לפיכך, כאשר הובהר שאין מנוס, כאמור בהחלטתי מיום 16.9.98, אלא לסכם בכתב את סיכומי התביעה, לרבות סיכומי ההגנה, למעט ב"כ המשיבים שיבקשו לטעון בע"פ, הוריתי על מעצרם של המשיבים עד למתן החלטה אחרת"

12.כאמור, על החלטתו של בית משפט המחוזי בנצרת להאריך את המעצר עד למתן החלטה אחרת, סב ערר זה. אולם בכך לא תמו ההליכים בבית המשפט המחוזי בנצרת. בסמוך להגשת הבקשה לתיקון פרוטוקול הגישה המשיבה בקשה לקביעת דיון על אתר לשמיעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המשיבה כי היא הופתעה מן העררים, אשר התבססו על הטענה כי עברה תקופת שלושים הימים שנקבעו בהוראת סעיף 21(ד) לחוק. לדבריה, היא הניחה שהעוררים לא יעלו את עניין שלושים הימים, בשל העובדה כי הם אשר ביקשו את ההארכה וכן הסכימו גם להארכת המעצר. מאחר שהעוררים חזרו בהם מהסכמתם המקורית, המשיבה עומדת על כך כי בית המשפט יחליט באופן מיידי על יסוד החומר שלפניו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה לעבירות המיוחסות לעוררים בכתב האישום וכי קיימת אף עילת מעצר.

13.הדיון בבקשה זו של המשיבה התקיים לפני סגן הנשיא, השופט א' אסא, ביום 1.10.98, דהיינו יום לפני הדיון שהתנהל לפני. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי סיכום טענותיה בדבר התשתית הראייתית לכאורה. בתחילת הדיון, סגן הנשיא אסא שמע את ששת באי הכוח של העוררים ואת נציגה של המשיבה. עמדת באי כוח העוררים לא הייתה אחידה. חלקם הצהירו כי הם מוכנים לטעון לעצם עילת המעצר וחלקם כי אינם מוכנים לכך. באשר לערר ולחוקיות המעצר מעבר לתקופת ההסכמה הראשונית, גם כאן עמדתם של באי כוח העוררים לא הייתה אחידה ובמידה מסוימת אף דו-משמעית. רובם הצהירו כי אינם מוותרים על טענותיהם בערר. באת כוחה של המדינה ציינה כי היא מוכנה שחבריה יטענו מיד. היא ביקשה מבית המשפט לחייב את העוררים להשיב עוד באותו היום, אלא אם כן מי שמבקש להשיב בעוד מספר ימים יודיע כי הוא מוותר על טענת שלושים הימים.

13.בעקבות טיעונים אלה הוציא בית המשפט את ההחלטה הבאה מתחת ידו:

"התיק הועבר אלי הבוקר על ידי כב' הנשיא אשר נעדר מבית המשפט עקב חופשה, ולאור טענות הצדדים שלעיל המוכנים לקיים את הדיון בפני אני אקיים את הדיון בהתאם לסדרים שיקבעו בהמשך. אני אשמע את טיעוניו הקצרים של עו"ד פלדמן [ב"כ העוררים בבש"פ 5863/98]] היום וכן את טיעוניו של עו"ד שרמן [ב"כ העורר בבש"פ 5939/98] וחכם [ב"כ עוררים בבש"פ 5882/98] ולגבי יתר הצדדים אשר הסכימו כי לגבי הרכב זה לא תועלה כל טענה בדבר חלוף תקופת 30 יום עד למתן החלטה בטענות הצדדים שחלקן ישמע היום וחלקן ישמע ביום רביעי ה- 7.10.98 מהשעה 09:00 ואילך".

14.לאחר החלטה זו הציגה ב"כ המשיבה את התשתית הראייתית ובעקבותיה טען עו"ד פלדמן את טענותיו בעניין התשתית הראייתית. באמצע טענותיו של עו"ד פלדמן שיחרר בית המשפט את עו"ד חכם, שהצהיר כי יטען ביום 7.10.98 וכי לעניין טענותיו בתיק זה הוא מוותר בפני הרכב זה על טענת שלושים הימים. בהמשך הדיון טען עו"ד שרמן בעניין קיום התשתית הראייתית לגבי העורר בבש"פ 5939/98]. בתום הטיעונים החליט בית המשפט כדלקמן:

"נוכח הנסיבות שתיק זה הועבר אליי לשמיעה הבוקר ושאחרתי בשמיעתו הרי שמתקיים בפני הליך שאין בינו ובין כל הליך קודם כל קשר וכבר קיבלתי הסכמת באי כח המשיבים כי כל עוד לא תינתן החלטה בטענותיהם בתיק זה המונח עתה בפני, אין הם מעלים את הטענה בדבר חלוף המועד של 30 יום ככל שהיא נוגעת בתיק זה בלבד. אין בכך כדי שאוכל לקבוע לגבי כל תיק אחר או כל הליך אחר שהתקיים או שיתקיים בקשר למשיבים אלה.

קבעתי המשך הדיון ליום 7.10.98 שעה 09:00 ואז יטענו טענותיהם יתר הסניגורים ויקבע מועד למתן החלטה סופית בתיק זה אחרי שמיעת טיעוני כל הצדדים ובינתיים, לאור הסכמת המשיבים, אני מאריך את מעצרם עד למתן החלטה אחרת בתיק זה ככל שהחלטה זו נוגעת לטיעונים שהושמעו ויושמעו בפני בתיק זה בלבד".

15.אם אסכם כעת את המצב בדיון שלפני, הרי קיימות שתי החלטות המאריכות את מעצר העוררים עד למתן החלטה אחרת, דהיינו: ההחלטה של הנשיא י' אברמוביץ מיום 16.9.98 וההחלטה של סגן הנשיא א' אסא מיום 1.10.98. על החלטתו של הנשיא הוגש, כאמור, ערר, הוא הערר שבו אני דן.

16.לפני שאחליט בשאלת חוקיות המעצר, הניצבת במרכז הדיון שלפני, ברצוני להבהיר את הרקע המשפטי לסוגיה. סעיף 21(ד) לחוק, שהוכנס בתיקון לחוק בשנת תשנ"ז, קובע בזו הלשון:

"על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסניגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים".

סעיף 21(ב) לחוק, אליו מפנה ההוראה הנזכרת, קובע בזו הלשון:

"בית המשפט לא ייתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה:

(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה;

(2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור".

17.הדיבור בסעיף 21(ד) לחוק "על אף הוראות סעיף קטן (ב)", משמעותו העיקרית היא כי על פי בקשת הנאשם או סנגורו, רשאי בית המשפט לצוות על מעצר לאחר הגשת כתב אישום, גם בהעדר שמיעת הצדדים בדבר קיום ראיות לכאורה להוכחת האשמה. התוצאה היא כי שלילת חירותו של הנאשם אינה מעוגנת עדיין בעילת מעצר; כי הרי טרם נשמעו טענות בדבר התשתית הראייתית. הסדר זה אפשרי אך ורק על פי בקשת הנאשם או סנגורו. בקשה זו, מקורה בעובדה כי האחרונים טרם הספיקו לעיין בחומר החקירה. מצב דברים זה הוא שכיח כאשר חומר החקירה הוא בעל היקף ניכר ומגיע לידי הסנגוריה סמוך למועד הדיון בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. נמצא, כי המטרה של דחיית הדיון היא לטובת הנאשם בלבד. עם זאת, בשל שיקולים של טובת הציבור, הנאשם עשוי להידרש לוותר לשם כך על חירותו. יש לציין, כי אין בהוראת סעיף 21(ד) לחוק כל הנחיה מפורשת בדבר המבחנים להטלת מעצר בעקבות דחיית הדיון. ההגיון הענייני מחייב כי בית המשפט יתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. עובדה מכרעת היא כי המחוקק הגביל את תקופת הדחייה לשלושים ימים.

18.את ההגבלה לשלושים ימים יש לראות על רקע המצב המשפטי שקדם לתיקון החוק. מצב זה נקבע בהלכה של בית משפט זה, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי השופט י' מלץ בבש"פ 595/89 (לא פורסם) ועל ידי השופט ג' בך בבש"פ 1289/91 הררי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (2) 759. בפרשה אחרונה זו הביא השופט ג' בך, מתוך הסכמה, את דבריו של השופט מלץ, שקבעו לאמור.

"על פי הוראות סעיף 21א(ב) שצוטט לעיל, שופט איננו מוסמך ליתן צו מעצר עד תום ההליכים בטרם נוכח לדעת, לאחר שמיעת הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. זהו תנאי בל יעבור. המדובר הוא בהליך שיפוטי שבו מביאים הצדדים בפני השופט את טיעוניהם וראיותיהם לכאורה. הליך זה יכול שיהיה קצר ויכול ששמיעתו תחל והמשכו יידחה. משהחל הדיון יכול השופט לדחות את המשכו וליתן צו על מעצרו של החשוד עד שייגמר הדיון ותינתן החלטתו. אך כל זאת בתנאי שהדיון אכן החל ושהובאה בפני השופט לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. עצם הנחת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בפניו אינה יכולה להוות תשתית כזו" ( שם , בעמ' 761).

19.על פי הלכה זו, לא די היה בבקשת הסניגורים לדחות את הדיון, כדי להסמיך את בית המשפט לצוות על מעצר הנאשם עד לבירור עילת המעצר. ההלכה דרשה כי לפני השופט תונח לפחות "תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה". הייתי מגדיר את הדרישה כנטל לקיום "ניצוץ" של ראייה ( scintilla ), דהיינו ראייה לכאורה המתבססת על חומר החקירה טרם עמידתה בביקורת הסנגוריה. מן הצד האחר, לא הייתה הגבלה לגבי תקופת הדחייה, וכתוצאה מכך גם לא לגבי משך תקופת המעצר.

20.על רקע הלכה זו נוכל כעת לרדת לעומק משמעותו של תיקון החוק משנת תשנ"ז, כלומר משמעותה של הוראת סעיף 21(ד). המחוקק ויתר מצד אחד על תשתית ראייתית כלשהי להוכחת אשמתו של הנאשם, אך מאידך הוא הגביל את תקופת המעצר לשלושים ימים. בכך נוצר איזון חדש בין ההיענות לדחיית הדיון לשם עיון בחומר החקירה לבין שלילת חירותו של הנאשם. התוצאה היא כי מבחינתו של הנאשם הפתרון החדש הוא דו-ערכי: הגנה על חירותו מפני מעצר שאינו מבוסס על תשתית ראייתית במחיר של אי מתן דחייה לשם עיון בחומר החקירה. מבחינה מסוימת יש בהוראה זו משום הגנה "פטרנליסטית" על חירותו של אדם, אשר יתכן שהוא מעוניין להעמיק עיון בחומר החקירה לפני הדיון בעילת המעצר, גם במחיר של תקופת מעצר נוספת.

21.קביעה זו מביאה אותי לשאלה הנוספת, האם הסכמתו של הנאשם להארכת המעצר, די בה כדי להסמיך את בית המשפט להאריך את המעצר מעל לשלושים הימים הקבועים בסעיף 21(ד) לחוק? ואם התשובה היא בחיוב - האם דרושים תנאים נוספים, מעבר להסכמתו של הנאשם, להארכת מעצר מעין זו? בהוראת סעיף 21(ד) אין תשובה מפורשת לאפשרות הארכת מעצר בהסכמה. השאלה אם די בהסכמה, כשלעצמה, כדי להאריך את התקופה, איננה קלה לפתרון. מן הצד האחד, מצויה גזרתו של המחוקק להגביל את תקופת המעצר בשלושים ימים, ומן הצד האחר רצונו של הנאשם הוא לעיין תקופה נוספת בחומר החקירה, כדי לבחון את קיומה של תשתית ראייתית להוכחת אשמתו. יש לזכור כי לנאשם עשוי להיות עניין בכך שבשלב זה המעצר לא יהיה מבוסס עדיין על הוראות סעיף 21 לחוק אלא יישאר בבחינת מעצר "ארעי" עד להחלטה בשאלת המעצר עד תום ההליכים. כמו כן שיקול חשוב הוא עצם הסכמתו של נאשם, שהיא ביטוי לאוטונומית הרצון.

22.לדעתי, בנסיבות העניין של שלילת חירותו של אדם, יש להעדיף את מצוות המחוקק להגביל את תקופת המעצר "הארעי" לשלושים יום. לא זו בלבד שהיא באה להגן על חירותו של אדם, אלא יש בה גם יסוד חשוב של זירוז ההליכים הפליליים לשם מניעת עינוי דין. רעיון זה מבטא אינטרס ציבורי המתוסף לאינטרס של הנאשם. לכן, בתום שלושים הימים אין די בהסכמתו של הנאשם כדי להסמיך את בית המשפט להאריך את מעצרו. עם זאת, אין לשלול לחלוטין את האפשרות להאריך את המעצר ה"ארעי". לשם הגעה למסקנה זו הייתי מרכיב על סעיף 21 את ההלכה הקודמת, כפי שנפסקה בפרשת הררי . כלומר, בתום שלושים היום המצב המשפטי חוזר להלכת הררי , המאפשרת את הארכת המעצר - על פי בקשת הנאשם או סנגורו - בהתמלא התנאי המוקדם של "תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

23.עם זאת, גם בהתמלא התנאי המוקדם הנזכר, אל לו לבית המשפט להאריך את המעצר "הארעי" בדרך של שיגרה. כוונת המחוקק הברורה הייתה לצמצם את משך ההארכה של מעצר מעין זה. לכן, ככלל, על בית המשפט לסיים את הדיון במעצר עד לתום ההליכים תוך שלושים הימים שהוקצבו לשם כך על ידי סעיף 21(ד) לחוק. ההסתמכות על הלכת הררי חייבת להישאר דרך חריגה, שאת צידוקה יש למצוא במצוקה ממשית של הסנגוריה להתכונן לבקשת התביעה להטלת מעצר עד לתום ההליכים. בשל מגמתו של המחוקק, גם בנסיבות אלה, ההארכה חייבת להצטמצם לתקופה קצרה בלבד, דהיינו, היא צריכה להישאר עניין של ימים ספורים. בתום התקופה, על בית המשפט להכריע על יסוד החומר שהונח לפניו.

24.אחזור כעת לנסיבות המקרה שלפנינו. ברי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 16.9.98, שהתיימרה להאריך את המעצר החל ב- 16.9.98 "עד למתן החלטה אחרת", אינה יכולה לעמוד. קודם כל, ספק רב בעיני אם באי כוח העוררים הביעו הסכמה מפורשת להארכה מעין זו של המעצר. כמו כן, על פי תפיסתי, גם לו היו מביעים הסכמה מפורשת להארכה, לא היה בית המשפט מוסמך להאריך את המעצר בלתי אם נתקיים התנאי המוקדם הנזכר של הלכת הררי . בשלב ההוא לא הוצגה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כדי לספק את הדרישה המצומצמת של הלכת הררי . לכן אני קובע כי החלטתו של בית המשפט מתאריך 16.9.98 מתבטלת.

25.באשר להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.10.98, נראה כי בעלי הדין הסכימו להארכת המעצר "הארעי" מעבר לשלושים יום. איני מקבל את החלוקה המלאכותית בין תיקים; נושא הדיון הוא אחד, והוא: מעצר העוררים עד תום ההליכים. לכן אין יסוד לשאיפת באי כוח העוררים להפריד בין התיקים. חלק מבאי-כוח העוררים טענו בפני כי בעצם לא הסכימו להארכת המעצר לפני בית המשפט. איני מוכן לקבל טענה זו בערר על החלטתו הראשונה של בית המשפט בנצרת. אם היה ברצונם של העוררים להטיל ספק בנאמר בהחלטתו של בית המשפט מיום 1.10.98 לגבי הסכמתם, היה עליהם לנקוט צעדים לתיקון הנאמר בהחלטה זו. מאחר שלא עשו זאת, אני מניח כי הסכמתם היתה הסכמה אמיתית. לכן, השאלה מצטמצמת לתקפותה של החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.10.98, בהנחה כי היתה הסכמה מצד העוררים להארכת המעצר.

26.מבחינה פורמלית, הטענה כי אין די בהסכמתם של העוררים להארכת המעצר, חייבת היתה להיכלל בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.10.98. ערר מעין זה לא הוגש בפני, לכן עלי להניח, בשלב זה, כי ההחלטה על הארכת המעצר, בדין יסודה. אוסיף למעלה מן הצורך כי לו הייתה טענה זו נטענת בפני, בערר נפרד, אני סבור כי לכאורה הייתי מגיע למסקנה כי התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי על ידי ב"כ המשיבה, די בה כדי להרים את הנטל הנדרש על פי הלכת הררי , אם כי אין בכוונתי להכריע סופית בעניין.

אי לכך, הערר מתקבל בכפוף לאמור לגבי תוקף החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 1.10.98.